שתי תשובות ניתנות בספר עקדת יצחק, לחטאו של דור המדבר (לא של המרגלים), ואלה דבריו:
לא רצו בארץ חמדה, משום דמאיסא עליהם... ומיאוס הארץ היא העניין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכננו, לעג וקלס לסביבותינו, ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובנו אליה
ובמקום אחר:
ומה חורי האף הגדול הזה אשר עלה לפניו יתעלה בגזור עליהם גזרה, לא יוכלו כפרהּ, כי לכאורה מה איכפת ליה לקדוש ברוך הוא, אם ימאסו בארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש, והלוא היא עיקר הטובות הזמניות? אלא שהאמת הברורה היא כי לא אותה מאסו, אבל עזבו את ה', ניאצו את קדוש ישראל, השם נפשם בחיים המוגבלים והמאושרים, המסורים להם על ידי התורה; וזאת הארץ הקדושה, אשר שני העניינים יחד הם מדרגות הסולם לעלות... ונזורו אחור ממעלת אלו החיים הנפשיים, כמו שאמרו בפיהם "לא נוכל לעלות", כי אין חפצם לעלות לרשת ארצות החיים, ואמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", כי היא דרך ירידה אל ארץ לא מטוהרה...
| 1. |
מה ההבדל בין שתי תשובותיו? |
| 2. |
מה הם הפסוקים בפרקנו (או במקומות אחרים בתורה) שבהם יש למצוא סמך לדבריו של בעל העקדה? |
| 3. |
האם סוטה הוא בתשובתו השנייה מפשוטו של מקרא או לא? |
פסוק ג'
"וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז"
בעל עקדת יצחק:
"ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב" לרשת אחוזת נחלה לנשינו וטפנו. יעזוב אותנו במדבר הזה! ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות, שיבואו עלינו, נשינו וטפנו יהיו לבז, ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר ניפול בחרב לרשת משכנות לא לנו. וכאשר נעשה חשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן, נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה, ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו.
| 1. |
מה היא הפליאה הסגנונית שאותה רצה ליישב? |
| 2. |
במה סוטה הוא מפשוטו של מקרא? |
1) פסוק א'
ד"ה כל העדה: ראשי סנהדראות. |
| א. |
מניין לו לרש"י שזהו פירושו? |
|
2) פסוק ב'
ד"ה לו מתנו: הלואי ומתנו. |
|
3) פסוק ד'
ד"ה נתנה ראש: כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך. ורבותינו פירשו לשון עבודה זרה. |
| ב. |
למה לא יסתפק רש"י כאן בפשוטו של מקרא? מדוע ראה להביא כאן אף את מדרש חז"ל? |
| ג. |
מה רמז מצאו רבותינו כאן לעבודה זרה?
(להבנת דברי חז"ל אלה עיין בדברי הרמב"ן, ט"ו ל':
ד"ה אשר תעשה ביד רמה: ...ויהיה שעור הכתוב (ט"ו כ"ב) "וכי תשגו" ללכת אחרי אלוהים אחרים "ולא תעשו" דבר מכל מצוות ה', כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שציוה השם הנכבד בין במצוות לא תעשה; שאם יש אלוה זולתו – יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום; ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודת כוכבים ומזלות... ונכנסה כאן (=בפרשת שלח) בעבור שהם מרו דבר ה' ואמרו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצוות.) | |
4) פסוק ט'
ד"ה סר צלם: מגנם וחזקם. כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגן עליהם; דבר אחר: צלו של המקום סר מעליהם. |
| א. |
היכן בתנ"ך מצינו "צל" בהוראה מושאלת זו של מגן וחוזק? |
| ב. |
למה לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון, ומה ראה צורך להוסיף עליו עוד דבר אחר? | |
פסוק ו'
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם"
אור החיים:
כי יאמר האומר: מי אתם יהושע וכלב לעשות מעשה זה – קריעת בגדיכם – מה שלא עשו כל גדולי ישראל? (הכוונה למשה ואהרן והזקנים) ואמר הטעם, כי לא היה זה לצד שהחשיבו עצמן יותר מכל גדולי ישראל, אלא לצד היותם מן התרים, שתרו אותה וראו מעלתה. גם נתכוון בזה לומר, כי נתכוונו בקריעתם זו להרעישם, לומר: "אלו תרו את הארץ וקרעו בגדיהם על מאיסתה בעיני ישראל!" ועל כן יכחישו דברי המרגלים.
|
שני קשיים בפסוק רצה בעל אור החיים לישב בדבריו. אלו הם? |
פסוק ט'
"כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם"
ראב"ע:
ד"ה כי לחמנו הם: נאכלם כלחם וכן (בתהלים י"ד) "אוכלי עמי אכלו לחם".
ד"ה סר צילם: כי הגיבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו – לבו ירא.
אברבנאל:
לחמנו הם סר צילם: הוא מליצה נכבדת שהיו כנענים כמו המן – לחמם של ישראל – כאשר סר הצל מעליו, בעלות השמש "וחם השמש ונמס" (שמות ט"ו), כן יהיו יושבי הארץ.
| 1. |
מהי מעלתו של אברבנאל על פירושו של רש"י ושל ראב"ע? |
| 2. |
התוכל להביא סעד מפסוק בנביאים לפירושו של אברבנאל? |