הייעודים הגשמיים

חלק מחומר גיליון זה כבר הופיע בגיליונות בחקותי תש"ד ותש"ו. על פי הגיליונות ההם עובד הפרק "ייעודן של הברכות והקללות" לפרשת בחקותי בספר "בינה במקרא" להרב יששכר יעקבסון, תל-אביב תשי"ג, ונתווסף שם עוד חומר. עיין שם!

לפרשה זו רבו המקשים קושיה:

ר' יוסף אלבו, בספר העיקרים, מאמר ד' פרק ל"ט:

הספק אשר לא סרו הראשונים והאחרונים מלספק בו והוא: למה לא נזכר בתורה הייעוד הרוחני בפירוש, כמו שנזכרו הייעודים הגשמיים?... והיותר קשה בכל זה הוא: כי אחר שלא הזכיר הייעודים הרוחניים, שהם עיקר השכר, למה הזכיר הייעודים הגשמיים, שאינם עיקר השכר?

ובדומה לזה שואל ר' יצחק עראמה, בספרו עקדת יצחק, פרשת בחקותי:

בעלי הדתות המאמינים בשכר ועונש מאת ה' לעושי רצונו ומכעיסיו ישיגו על תורתנו: אחר שהשכר הרוחני הוא העיקר המכוון מהתורה, איך שתקה התורה ממנו וייעדה השכר הגופיי הכלה ואובד, ושמתהו לתכלית לאנשים במעשים התוריים?

וזו תשובת ראב"ע, דברים ל"ג ל"ט:

ד"ה אני אמית ואחיה: ורבים אומרים, כי מזה הפסוק נלמד חיי העולם הבא, והעד, שאמר בתחילה "אמית" ואחר כך "אחיה" וכן (שמואל א' ב') "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל"... (ומביא עוד כמה פסוקים הרומזים לחיי עולם הבא)... ולפי דעתי, שהתורה ניתנה לכל, לא לאחד לבדו, ודבר עולם הבא לא יבינוֹ אחד מני אלף, כי עמוק הוא.

ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים ד' ל"ט, אחרי הביאו דעת ראב"ע:

...וזה אינו מספיק כלל, שהרחקת הגשמיות ומציאות שכל נבדל מחומר הוא דבר בלתי מושג בחוש ואף על פי כן לא נמנעה התורה מלכתוב (דברים ד') "כי לא ראיתם כל תמונה", "לא תעשה לך פסל" וכיוצא בזה, להרחיק הגשמיות ותאריו מהבורא, ואף על פי שכתבה במקום אחד (שמות כ"ד) "ויחזו את האלוקים" שהוא דבר שפשוטו טעות גמורה, סמכה בזה על המשכילים. ואם כן היה לו לכתוב זה (=הישארות הנפש ושכר עולם הבא) גם כן ויובן לכל אחד כפי מדרגתו והשגתו.

יחזקאל קאופמן, תולדות האמונה הישראלית כרך ה עמוד 555-554:

האמונה, שנפש המת קיימת קיום נפרד מן הגוף היא מן האמונות העתיקות ביותר, ויש שמבקשים לראות אותה אף בראשיתה של הדת בכלל! את האמונה הזאת אנו מוצאים באמת גם במקרא...
ההסבר שהמקרא התכוון למחות נגד פולחן המתים (ובייחוד – המצרי), וביקש להרחיק את העם ממנו ולפיכך הרחיק למעשה את האמונה בחיי הנפש... אף הוא אינו הסבר. האמונה המקראית היא מחאה נגד האלילות כולה... (ואף על פי כן לא נמנעה מלהשתמש במושגים או סמלים עתיקים ולברוא אותם בריאה חדשה). הדעה שבימי קדם לא היה היחיד חשוב לגמרי בישראל, ושלא הרגישו צורך באמונות מעין אלה (היינו: בהישארות הנפש של היחיד) גם היא אינה נכונה. ראינו שהיחיד היה חשוב...

עמוד 535 היחיד בסיפורי התורה:

המקרא הוא, אפשר לומר, ספר האישים, ובאשר הוא מחשיב את האישיות כל כך, רואה הוא אותה ואת גורלה כערך עצמי גם מחוץ ליחסה אל החברה... בראשית היה לא השבט או העם אלא היחיד. אדם הראשון נברא כתכלית לעצמו, לא כאבי המין האנושי. יחס האל אליו הוא יחס אישי בהחלט. הוא נברא בצלם אלוקים. זהו סמל נשגב לרעיון ערך היחיד.

לשאלות בעל העקדה ובעל ספר העיקרים שהועמדו בראש שאלה א השווה את התשובות הבאות:
רמב"ם, הקדמה לפרק חלק:

אמנם הייעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה עניינם הוא מה שאספר לך, והוא זה: כי הוא אומר לך: אם תעשה המצוות, אסייע לך על עשייתם ועל השלמות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם, לפי שהאדם אי אפשר לו לעשות המצוות ,לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה או מצור, לכן ייעד שיסורו כל אלה העניינים, ושיהיו בריאים ושקטים, עד שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא. הנה, כי אין תכלית שכר עשית התורה באלה הדברים כולם. וכמו כן: אם עברו על התורה, יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כולם, עד שלא יוכלו לעשות מצוה וכמו שנאמר (דברים כ"ח מ"ז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל ועבדת את אויביך..." – וכשתתבונן בזה התבוננות שלמה, תמצא כאילו הוא אומר לך: אם עשית קצת מצוות מאהבה והשתדלות, אעזרך לעשות כולם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים; ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מעשות כולם, עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעולם הבא. וזהו עניין אמרם ז"ל: שכר מצוה – מצוה.

רמב"ן, שמות פרק ו' פסוק ב', (בדברו על היעודים שבתורה בברכות וקללות):

ד"ה וידבר אלוקים אל משה כי לא תבוא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס (=כי אם רק על ידי נס), ואם יונח האדם לטבעו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה - הכל נסים והם נסתרים, ייחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה בייעודים שבעולם הזה ולא תבאר ייעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה (כלומר הייעודים בעולם הזה, גשמים בעתם, יבול טוב, בריאות) מופתים כנגד התולדות – אבל קיום הנפש ודבקה באלוקים הוא דבר ראוי בתולדתה, שהיא תשוב אל האלוקים אשר נתנהּ.

רמב"ן, ויקרא י"ח כ"ט:

ד"ה ונכרתו הנפשות העושות: ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש ביטחון בקיום הנפשות אחרי המיתה (=עונש הכרת על חוטאים מסוימים כולל בו הבטחה לאדם שאינו חוטא, שנפשו תהא קיימת לעד), ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו "ונכרתה הנפש ההיא מלפני" יורה כי הנפש החוטאת היא תיכרת בעוונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו (בחטא שזדונו כרת) תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון.
וטעם זה הענין, כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון... והנה היא בעניינה (=בטבעה) ולא תמות; ואיננה מורכבת, שתיפרד הרכבתה, ותהיה לה סיבת הוויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי, והוא עומד לעד... ולכך לא יצטרך הכתוב לומר, כי בזכות המצוה יהיה קיומה, אבל יאמר, כי בעונש העבירות תתגאל ותיטמא ותיכרת מן הקיום הראוי; והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת", כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שורשו.
וכבר פירשנו כי כל הייעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות, כולם מופתיים, מן הנסים הנסתרים בדבר מופתי... ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי.

להבנת דברי הרמב"ן האחרונים ראה עקדת יצחק:

משל למלך ששלח אחד מבני ביתו לאחד האיים הרחוקים לייסר ולשפוט וליישר העם אשר בה, כי פרוע הוא, וציוה לו: "התחזק והיה לבן חיל ככל אשר ציויתיך. אל תרשע בשליחותך, פן תיספה בעונך כאחד הנבלים" – שלא הוצרך לומר לו, שאם יעשה הטוב והישר בשליחותו, ישוב לבית המלך ויקבלוהו בשמחה, כי הדבר מחויב מעצמו – כי שם מושבו.

רמב"ן, ויקרא כ"ו י"ב:

ד"ה והתהלכתי בתוככם: ...ולא הזכיר כאן הכתוב שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות ובעולם הבא אחרי תחיית המתים, כי קיומן מחויב בדרך היצירה, כמו שפירשתי בכריתות, והעונש הוא שמכרית החייבים מהם, והשאר כולם יתקיימו ביסוד יצירתם.

עקדת יצחק, לר' יצחק עראמה:

ומה לנו לכל אלה הדקדוקים, והנה די ויותר מדי לזכרון הטוב הרוחני בתורה ושכר המצוות, במה שנזכר משכן השכינה בינותינו והיות הדבוק באלוקי תמיד עמנו... ובפרשה הזאת הגדול שבמתן שכרן (י"ב) "ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם...", ואיך יוכלו (הטוענים) להתעלם מראות חוזק הדיבוק באלוקי הזה וההצלחה הרוחנית המצויה לאישי אומתנו בעודנו בעולם הזה הנפסד, ונפשותינו עדיין קשורות במעבה האדמה, כל שכן שיהיה זה אחרי ההפרדה מהחומר. והעניין הנפלא הזה ביארו משה רבנו באומרו (דברים ד') "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" – היום, בהיותכם בזה העולם שאתם מרגישים הקשר והדבקות הזה אשר ביניכם לבין אלוקיכם...