שירת האזינו

דב רפל, במאמרו "שירת האזינו" (בית מקרא תשכ"ז חוב' ג' עמ' 13) אומר על פסוקיה הראשונים של שירתנו:

בפסוקים א'-ח' של השירה חוזרת השירה על הכתוב בספר בראשית פרקים א'-י"א. על סיפור המעשים מוסיפה השירה דברי הערכה למאורעות ולמעשים. צמצום זה של י"א פרקים בפסוקים מעטים לא היה יכול לכלול גם משהו מן החידוש, אילו לא נקט הכתוב בדרך מיוחדת של קיצור, והיא דרך הרמז. הכתוב מניח שהלומד את השירה יודע היטב את הכתוב בספר בראשית, ודי לו ברמז כדי להבין את המכוון. בתור רמז משתמשת השירה במלים השאובות מספר בראשית. כל מילה השאובה מספר בראשית רומזת לענין, בו המילה הנידונה מופיעה לראשונה בספר בראשית.

אחד מחכמי אומות העולם – באומן- קובע שנושא השירה כולה נאמר בפסוק ג', והשירה כולה מגעת לשיאה בפסוק ל"ט המתיחס לפסוק ג'.

פסוק א'

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"

ראב"ע:

ד"ה האזינו:..וכבר הודעתיך, שהגאון אומר כי טעם "השמים" – המלאכים, וטעם "הארץ" – אנשי הארץ; או עדות הגשם היורד מן השמים והארץ תתן יבולה.
והנכון בעיני, כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם. וכן (מיכה ו' ב'): "שמעו הרים", וכן גם אבן יהושע ושם כתוב (יהושע כ"ד כ"ז) "כי היא שמעה את כל אמרי ה'".
וכבר רמזתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים, והיא תדמה הכל על צורת היכלה (=היכל נשמת האדם הוא הגוף) ואף כי להבין גם היושבת בהיכל; על כן תגביה השפלים ותשפיל הגבוהים.

אברבנאל:

וחמישה פסוקים ראשונים שהם חלק הקדמת השירה אפשר לפרשם בשתי הדרכים מהפירוש:
הדרך הראשון הוא שאמר שמים וארץ בדרך משל, וכיון בהם (=בשמים) שרי העם ושוטריו, שהם במעלה ושלמות ודומים לשמים הנצחיים בטבעם המשפילים באשר תחתיהם, ובארץ כיון המון העם הדומים אליהם בשפלותם ובהיותם מקבלים השפע מהשמים אשר עליהם, שהם המנהיגים אותם. וכבר נמצא בדברי ישעיה הנביא עליו השלום (פרק י"ג) הדבור המשליי הזה בספרו היכרת נבוכדנצר והינתן מלכותו לאחר, ואמר: (י"ג י"ג) "על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת ה' צבאות וביום חרון אפו", שהמשיל מפלת המלכים ואבודם להרגזת השמים, ומפלת העמים וחורבנם לרעש הארץ, וכמו שכתב הרב המורה בפרק כ"ט חלק ב'*.
ועל זה הדרך אמר כאן אדוננו משה "האזינו השמים ואדברה" כנגד זקני העם ושוטריו שהיו לפניו, כמו שאמר למעלה (ל"א כ"ח) "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה", כאילו בקש מהם שיטו אוזן לדבריו, ואמר שכאשר הם היותר נכבדים שבעם ויאזינו לדבריו, אין ספק שההמון והעם ישמעו אותם גם כן. וזה אמרו "ותשמע הארץ אמרי פי", כאילו אמר: בעבור זה אליכם אישים אקרא בראשונה להטות אוזן לדברי, כדי ששאר ההמון ישמע מעצמו.

-----------------------------------------------------------------------------------

*עיין בעלון ההדרכה.

פסוקים ד' – ה'

דב רפל בהמשך מאמרו הנ"ל (בית מקרא תשכ"ח חוברת א' עמוד 16)-

מפנה תשומת לבנו לכך שבכל פסוק ד' אין פועל. "הוא ממשי". כנגדו פותח פסוק ה' בפועל בזמן עבר.

פסוק ה'

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם"

רשב"ם:

ד"ה שחת לו: שחת ישראל לעצמו, כדכתיב (הושע י"ג ט') "שחתך ישראל כי בי בעזרך" - הוא גרם לעצמו השחתה.

ד"ה לא: כלומר ולא אחר.

ד"ה בניו מומם: "מומם" הוא כפל לשון של "שחת" ישראל. בניו של הקב"ה, הם עשו מום בעצמם, כדכתיב (ויקרא כ"ב כ"ה) "כי משחתם בהם מום בם".

בכור שור:

ד"ה שחת לו לא: אם שיחת את ישראל והגלם לו לא: כלומר: מדעתו ומרצונו – לא.
כלומר: אינו, כמו (איכה ג' ל"ג) "כי לא ענה מלבו ויגה בני איש".

ד"ה בניו מומם: בניו גרמו להם מומם.

פסוק ה'

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם"

1.

שחת לו לא: חבילו להון לא ליה. א.  במה סוטה התרגום כאן מן המקור? ב.  "ביאורי אונקלוס" לברוך שעפטעל מסביר סטיה זו: כמו בבראשית ג' ז' "ויתפרו עלה תאנה – תרגם אונקלוס: והטיטו להון. מה ההסבר?

2.

בניו מומם: בניא דפלחו לטעותא (שעבדו לעבודה זרה). א.  למה תרגם "בניו" – בניא (=בנים) ולא "בנוהי"? ועיין פסוק י"ט: מכעס בניו ובנותיו: אנקלוס: מדארגיזו קדמוהי בנין ובנן. ב.  מנין לו ש"מומם" הכוונה לעבודה זרה דוקא?