מקרא ביכורים

שים לב:

1) פסוק א':

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ..."

2) פסוק ב':

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"

3) פסוק ג':

"...כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"

4) פסוק ו':

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה"

5) פסוק ט':

"וַיְבִאֵנוּ,אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"

6) פסוק י':

"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי..."

7) פסוק  י"א: 

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'..."

בובר, "בין עם לארצו" לפסוק ט':

הוא, האלוקים, הוא הנותן, גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצוה ואת התפילה חוזר שבע פעמים הפעל "נתן". היינו, שלוש הפעמים הראשונות ושלוש הפעמים האחרונות מכוונות המילים למתנת אלוקים לישראל; ואילו בין אלה לאלה נמצא "נתן" מוזר, ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוקית. המצרים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה".
מסוג זה היא ה"נתינה" ההסטורית של עולם הגויים לישראל, נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.

1.

מהו – לפי ריבוי זה של מלת "נתן" בפרשתנו – הטעם של מצות הבאת בכורים?

2.

מהו הטעם להזכרת שעבוד מצרים לפי הפירוש המקובל ומהו טעמה לפי דברי בובר?

3.

הידועים לך עוד מקומות בתורה בם חוזרת המילה העיקרית ("המילה המדריכה") שבע פעמים?

4.

מה היא המילה האחרת שגם היא חוזרת ונשנית פעמים רבות ב-י"א פסוקים אלה, ומה משמעותה של חזרה זו על אותה מילה?

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ט:

... התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז, שהוא ליתן ראשית כל דבר לשם, לחזק מדת הנדיבות ולמעט תאות המאכל וקנות הממון. ...אבל מקרא ביכורים יש בו מדת הענוה גם כן, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו, להודיע לבני האדם, שמעבודת ה' הוא, שיזכור האדם עתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב ה' לו; וזאת הכוונה חיזקה אותה התורה במקומות רבים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", מפני שפחד מן המדות המפורסמות לכל מי שגדל בעשר ובנחת, ר"ל הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמיתיות, (דברים ח' י"ב) "פן תאכל ושבעת..." עד סוף פסוק י"ז, וכן (דברים ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט". ומפני זאת היראה ציוה ה' במקרא ביכורים כל שנה לפניו יתברך ולפני שכינתו.
וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", "למען תספר באזני בנך", ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים המאמתים הנבואה והגמול והעונש.

ספר החנוך:

משורשי המצוה לפי שאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, ועל כן בהיטיב אליו ה' ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלוקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב, כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל ישראל דרך כלל; ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו, שחילצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצרים בנו והצילנו הוא יתברך מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו...