נדרים

גיליון זה המשכו של גיליון מטות-מסעי תשכ"ו ועיין גם גיליון מטות תשי"ד

ספר החינוך, (פרשת יתרו) למצות לא תשא את שם ה'...:

...וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש "נשבע" הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד... ובענין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור וכאלו יאמר: דבר פלוני שהוא מותר, יהא אסור עליו כקרבן שאסר ה' יתברך... וזה הענין שיש בנו כח לאסור המותר, לפי שהתורה למדתנו בכך, מדכתיב (ג') "לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו"...
ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שענינה הוא, שאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלוקי, היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה, בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אונס או שגגה... ואולם לא הרשינו לצאת ממנו בשאט נפש – רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה ויתודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אח"כ, הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו, וכי הוא מכיר, כי הביטול – מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חיצונית שיהיה בלבו חלילה.
ואחר הודאת פיו על זה ויכיר החכם ויראה, כי יש ממש בדבריו, שנתחדש אליו דבר, שאילו הסכים עליו בשעה שנשבע, לא היה נשבע, ועל כן הוא מתחרט – יקבל ודויו ויתירנו משבועתו.
וזהו אמרם (ברכות ל"ב): "הוא - הוא אינו מיחל, אבל אחרים מוחלין לו". על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה כי אם בסיבת שום חידוש לנשבע, כגון שיאמר: "אילו הייתי יודע דבר פלוני, לא הייתי נשבע לעולם", שזה כעין אונס הוא. אבל אם יאמר: "התירוני משבועתי" – בלא מענה, אין כח באדם להתירו.

פסוק ב'

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה  ה'"

ראב"ע, פסוק ב':

ד"ה ראשי המטות: לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין, על כן היא אחריה. כמו (במדבר י"ב א') "ותדבר מרים ואהרן במשה" אחר (י"א ל"ב) "ויהיו בחצרות" כאשר פירשתי*. והכתוב אמר, שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם ואחרי כן כתוב (במדבר ל"ב כ"ח) "ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות" – הם נשיאי העדה הנזכרים.
ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן (ל"ב כ"ד) "והיוצא מפיכם תעשו" על כן כתוב (ל' ב') "וידבר משה אל ראשי המטות..." ושם כתוב (ל' ג') "ככל היוצא מפיו יעשה".

רמב"ן:

ד"ה וידבר משה אל ראשי המטות: ובאה הפרשה הזאת בכאן, מפני שהזכיר נדרי גבוה (במדבר כ"ט ל"ט) "לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם", אמר עוד: מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט, וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו, ובכולן לא יחל דברו, אבל אחרים מוחלים לו.

אברבנאל:

אין ספק שכל המצוות כללותיהם ודקדוקיהם נאמרו למשה מסיני; האמנם משה לא אמרם מיד כששמעם אלא כפי הזמן והמקום שהיה ראוי אליו כמנהיג טוב ומסדר משובח. והנה הפרת נדרים – בהיות משה חי לא מסר אותו לשום אדם, כי היה כל איש הנודר נדר ומתחרט מנדרו בא לפניו עליו השלום להתירו. והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור, היה מפר הנדרים והשבועות ומבאר אליהם כל ספק שהיה בדבר. אבל כשאמר לו ה' (במדבר כ"ז י"ב) "עלה אל הר העברים... ונאספת אל עמיך" וציוה אל הקרבנות אשר יעשו אחרי מותו, כיון שקרוב יום אידו. ראה ללמד אל ראשי המטות מצוות הפרת הנדרים, שהוא בחייו היה עושה בעצמו להכשרת העם. ולזה נכתבה הפרשה הזאת במקום הזה.

--------------------------------------------------------------------------------

* ד"ה ויהיו בחצרות: דבק עם "ותדבר מרים" כי בעבורה ישבו שם, כי כן כתוב.

פסוק ג'

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ"

חגיגה י ע"א (משנה):

היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו.

רש"י:

התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה.

גמרא:

תניא ר' אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמוכו... ר' יהושע אומר: יש להם על מה שיסמוכו שנאמר (תהלים ל"ח) "אשר נשבעתי באפי אם יבואו אל מנוחתי".

רש"י:

מדקאמר ב"אפי" משמע יכול אני לשאול עליו, לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי, יש ללמוד מכאן שהמוציא פתח לנדרו לומר: "לא לדעת כן נדרתי, שיקרני דבר זה שאני רואה הבא לי על ידי נדרי" – מתירין לו.

...חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: יש להם על מה שיסמוכו שנאמר (תהלים קי"ט) "נשבעתי ואקימה לשמור משפט צדקך".

רש"י:

מדקאמר "ואקיימה". מכלל שאם רצה שלא לקיים – מתירין לו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם אמרי להו: דידי עדיפא מדידכו (=ראיה שלי עדיפה מראיות שלכם), שנאמר (במדבר ל' ג') "לא יחל דברו" – הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא: הינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא ממלא צנא דקרי (=טוב גרעין אחד של פלפל ממלא הסל קשואים).

הכתב והקבלה:

היו"ד פתוחה, ולא אמר יחל ביו"ד צרויה כמו (ישעיה מ"ח) "כי איך יחל" כמו הרבה לאוין שנאמרו בלשון נפעל, דאם כן – היה משמעותו דלא משכחת ליה כלל לחלל נדרו אפילו כשהוא נפעל לכך ע"י התרה. לכן אמר קרא בלשון פועל, להורות שהוא מצד עצמותו אין לו רשות לחלל, אבל להיות נפעל ע"י אחרים רשאי לחלל, והיינו בהתרת אחרים, וזהו שאמרו חז"ל: "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו".

פסוק ו'

"וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ"

רש"י:

ד"ה וה' יסלח לה: במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין... זו שצריכה סליחה, ואע"פ שהוא מופר, ואם המופרים צריכים סליחה קו"ח לשאינן מופרים.

באור:

ד"ה וה' יסלח לה: ומבאר הטעם: "כי הניא אביה אותה"; ומובן מכללו: אם עברה על נדרה קודם לכן אף אם הפר אביה אח"כ את נדרה, לא יסלח לה ה' ועונה תשא.