"לא תשא" - שבועת שווא

הערה: לדיבר ראשון עיינו גיליון יתרו תשי"א.

לדיבר שני עיינו גיליון יתרו תשי"ג, וכן ל"פוקד עון אבות" – תש"ז.

לדיבר תשיעי עיינו גיליון יתרו תשט"ז.

לדיבר עשירי עיינו גיליון יתרו תש"ט.

רמב"ן:

כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו, שהוא איסור להישבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו: על עמוד של שיש, שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירין בו.
ועל דרך הפשט יאסור עוד, שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חינם, כלשון (שמות כ"ג) "לא תשא שמע שוא", (תהלים ט"ז) "ובל אשא את שמותם על שפתי", כי הדיבור ייקרא כך, בעבור שישא בו קול, וכן (זכריה ט') "משא דבר ה'", וכן (ישעיה ג') "ישא ביום ההוא לאמור: לא אהיה חובש", שישא קולו לומר כך, ובאמת שגם זה אסור ונקרא בלשון חכמים "מוציא שם שמים לבטלה"...

קאסוטו:

לא תשתמש בשם ה' לכל דבר שוא, לא רק לשבועת שוא, כפי הפירוש המקובל (אין זה אלא פרט, ואין כאן המקום לפרטים), אלא בכלל לכל מיני דברי שוא, שבני אומות העולם משתמשים בעדם בשם האלוהיהם, כגון השבעות, כישופים, ניחושים וכיוצא באלה.

ברכות ל"ג:

כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום "לא תשא".

פסיקתא רבתי כ"ב:

אמר רב זעירא: אם בשבועות שוא הכתוב מדבר, הרי אמר לו "לא תישבעו בשמי לשקר" (ויקרא י"ט) – מה תלמוד לומר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא"? – שלא תקבל עליך שררה, ואין אתה ראוי לשררה.

אור החיים:

...עוד ירמוז שלא יהיה נושא עליו שם ה' שהוא אלוהיו ואומר לכול שהוא איש יהודי ועובד ה' – והכתוב אמר שם ה'. שהוא אלוקיך – לומר, שהוא מעבדיו, ולא כן הוא – ובכלל אזהרה זו שלא יראה עצמו צדיק יותר ממה שהוא.

ראב"ע:

...והנה טעם לזכור השם פירושו: כאשר הוא, השם, אמת, כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו, כאילו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם יישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו - הוא בן מות. ואילו נתן כופר משקלו זהב – לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו, לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא.
והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל על דבר פילגש בגבעה... ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים נשים וטף... וגם ראינו שביקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע את השבועה (שמואל א' י"ד כ"ז). וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט'), וכאשר נהרגו בית הדמים אז "ויעתר ה' לארץ" (שמואל ב' כ"א י"ד)...
והכלל: לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכיבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עבר עברה גדולה – ואני אראה להם, כי היא קשה מכל הלאווין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עברות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא יישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו – "למה נשבעת עתה"? אז יישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דיבור שידברו יקדימו שבועה, והוא להם לשון צחות.
ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם: כי הרוצח אם רצח אויבו, מילא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.

שד"ל:

הנה הנשבע לשקר לא יירא מדיני אדם, כי יאמינו בדבריו, ועל המעט יקרה שתתגלה שקרותו; על כן אמר שאף אם ינוקה מדיני האדם, לא ינוקה מדיני שמים.