מעשה תמר ויהודה

בנו יעקב, בפירושו לפרקנו (בפירושו לספר בראשית, בגרמנית):

מה שתמר מהרהרת בלבה את זה מבטאה רות במילים מפורשות: (א' ט"ז) "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". ואולם התפקיד מתפצל שם לשתי מבצעות, התכנון לנעמי והביצוע לרות, ואילו כאן הכל בידיה של תמר.

מ"ד קאסוטו, "מעשה תמר ויהודה" (קובץ לזכרו של י.נ. שמחוני ז"ל "ציונים" הוצאת אשכול, ברלין תרפ"ט עמודים 93-100):

...מה שהביאני לידי דעה, שאין להפריד בין הפרשה שלנו (פרשת תמר ויהודה) ובין מה שקדם לה, הריהי ביחוד העובדה, כי בין מעשה תמר ויהודה ובין מכירת יוסף יש להכיר מעין קשר פנימי, המשתקף בהקבלת פרטים אחדים בשתי הפרשיות והמתגלה לעינינו בבירור מתוך הקבלת הניבים המורים על אותם הפרטים.

והוא מביא דברי חז"ל אחדים, כגון:

סוטה י' ע"ב:

אומר ר' חמא בר חנינא: ב"הכר" בישר לאביו, ב"הכר" בישרוהו, ב"הכר" בישר (ל"ז ל"ג): "הכר נא הכתנת בנך היא אם לא". ב"הכר" בישרוהו (ל"ח כ"ה) "הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה".

בראשית רבה פ"ד:

אמר ר' יוחנן: אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך "הכר נא", חייך שתמר אומרת לך "הכר נא".

קשה לחשוב שהקבלה שכזאת תלויה רק במקרה: ודאי תלויה היא ברצונו של בעל הפרשה.

(עד כאן דברי מ"ד קאסוטו שם).

פסוק א'

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"

רש"י:

ד"ה ויהי בעת ההיא: למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו: "אתה אמרת למכרו. אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך!"

ראב"ע:

ד"ה ויהי בעת ההיא: אין זה העת כאשר נמכר יוסף, רק קודם המכרו. וכמוהו (דברים י' ז') "משם נסעו הגדגדה"; (דברים י' ח') "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי" ושבט הלוי נבחר בשנה השנית, ונסעו אל גדגד בשנת הארבעים, ובמקומו אפרשנו.
ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה? והיה ראוי אחר (ל"ז ל"ו) "והמדינים מכרו אותו" פרשת (ל"ט א') "ויוסף הורד מצרימה" ?!
להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו.
והוצרכתי לפירוש הזה, בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו למצרים רק כ"ב שנה, והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה וגדל עד שהיה לו זרע... ועוד (פסוק י"ב) "וירבו הימים", גם הרתה תמר והולידה את פרץ והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים (עיין מ"ו י"ב).

רלב"ג:

וראוי שתדע, שזאת הפרשה לא היתה אחר מכירת יוסף אבל היו קצת דברי הסיפור בעת מכירת יוסף, ולזה אמר שזה היה "בעת ההיא", וזה אי אפשר שישלם זה הענין כולו אחר מכירת יוסף, כמו שביאר הראב"ע.
ואל יקשה בעיניך, איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף והנה הוא היה עם אחיו במכירתו?! כי הוא היה הולך ושב, והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו...

פרק ל"ז פסוק י"ב

"וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם"

רש"י:

נקוד על "את" שלא הלכו אלא לרעות את עצמן (בראשית רבה).

רש"י, לפסוק י"ז:

ד"ה נסעו מזה: הסיעו עצמן מן האחוה.

אבות דר' נתן:

פ' ל"ד: נקוד על "את", ללמד, שלא לרעות את הצאן בלכו, אלא לאכול ולשתות ולהתפתות.

פרק ל"ז פסוק כ"ח

"וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים
וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר..."

ברוב ההוצאות הוטעם "וימשכו" בפשטא, ואילו הרב ברכר, עורך הוצאת "יהואש" הטעים בקדמא.

והעיר הרב מ. ברויאר, בספרו "פיסוק טעמים שבמקרא" עמוד 154, הערה 2:

"הרי זה תיקון לגיטימי, שכן קל להסביר את הטעות: צורת הקדמא שוה לצורת הפשטא ואין ביניהן אלא מקומן..."

(אך בתנ"ך "ישראל" שבעריכת הרב ברויאר הוטעם בפשטא).

פרק מ' פסוק ט'

"וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים"

פרק מ"א פסוק ט'

"וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים"