א.

תגובת יעקב למעשה שמעון ולוי

ב.

"שמעון ולוי אחים"

ג.

לוי

ד.

"אחים" - שאלות ברש"י

ה.

"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"

ויחי תש"ח ויחי תש"ט ויחי תשכ"ט

פרשת ויחי

שנת תשי"ז

שמעון ולוי

בראשית פרק מט, פסוקים ה - ו

השווה את תגובת יעקב למעשה שמעון ולוי במקומנו לתגובתו בפרק ל"ד פסוק ל'.

מהו ההבדל העקרוני בין תגובותיו פה ושם, ומהי סיבת השינוי הזה?

השווה את דברי יעקב על לוי – בברכתו, לדברי משה על לוי:

בראשית מ"ט דברים ל"ג

פסוק ה'

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס
מְכֵרֹתֵיהֶם

פסוק ו'

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר

פסוק ז'

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"

פסוק ח'

"וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה

פסוק ט'

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ

פסוק י'

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ"

מה התכונה באופיו של שבט לוי המובלטתו בדברי יעקב ובדברי משה, ומהי הסיבה שאותה תכונה – גינה אותה יעקב, ושיבח אותה משה?

ועיין לזה דברי בעל העמק דבר, (אחרי שביאר שישנן שתי דרכי חסידות):

...ואוריך לאיש חסידך: ...והנה לזה החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש, לקיים אמונת ה' ובריתו לרבים – לזה נדרש זהירות הרבה ועל זה בירך משה "ואוריך" – היינו שיהא אור תורה אמת מכשירה אותם לזה החסידות, שיראו לכוון הדרך הישר, ולא יהא בא לעשות מעשהו זר מעשהו שלא על פי דברי תורה; והרי לוי ופנחס שניהם קינאו על הזנות, ומסרו נפשם על זה, והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם המעלות, ולוי גער בו אביו, וכיוצא בזה הרבה. ומשום כך שנינו במסכת אבות "ולא עם הארץ חסיד" – שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום, וגם בכמה דברים נדרש לכללי התורה שאינם מבוארים.

ועיין גיליון פנחס תשי"ג דברי בעל תורה תמימה ודברי הרב קוק שהובאו שם!

הסבר על פי דברי בעל העמק דבר לעיל ועל פי דברי הרמב"ן שהובאו בגיליון וישלח שנה זו ועל פי גיליון פנחס תשי"ג – מה ההבדל העקרוני בין קנאות שמעון ולוי לבין קנאות פנחס, ומניין שזו פחותה ונפרדת וזו טובה?

פסוק ז'

"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"

עקדת יצחק:

ודבר גדול הנביא (יעקב) דיבר, שכבר ביאר החכם (=אריסטו) בפרק י"ב מהמידות, שהכעס והחימה אף על פי שהם הפעולות הפחותות – הם לפעמים יועילו, והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה, והיו מאנשי השם אשר ביניהם, שאמרו: "הקצף תריס המעלה". ואמר עוד דרך זירוז לגיבורים: "שלחו שלהבת החום בנחיריים והרתיחו הדם!" ורצונו לומר בזה: הגיבורים יפעלו בעבור הטוב, והקצף יעזרם לפעול. והן אלה דברי הכתוב (ישעיה ס"ג) "ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני!" הנה ירצה בזה שאם הרב (=הרבה, מדה מופרזת) מהם (מן "האף" ומן "העברה") - הוא מזיק, יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים. וגם הוא מבואר, שיועיל בהנהגת הבית והמדינה בשיעור הראוי. גם בלימוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג): "זרוק מרה בתלמידים". ודרך כלל אמר: "אל תהי מתוק – פן יבלעוך!"
ולזה אמר הזקן החכם (=יעקב) ש"האף" ו"העברה", אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי, ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל. וכולם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם, ולא יהיו במקום אחד, פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר.

ר' שמשון רפאל הירש:

"ארור אפם..." הסכנה לכלל האומה על ידי קנאות יתירה קימת רק בזמן תוקפה וגבורתה של האומה, בזמן היותה ציבור מאוחד וחזק אשר על נקלה יוכל להיסחף בזרמם המסוכן של שני שבטים כבירי כוח לוהטים באש קנאה. ואולם לעומת זאת בגולה שסועה וקרועה לגזרים אין הסכנה המאיימת אלא באבדן הכרת הערך העצמי והמתת ההתעלות הרוחנית מקוצר רוח ומקושי השעבוד. בכדי שאפילו היהודי הסובב עם רכולתו מבית לבית יגבה לבו לבזות את נערי הרחוב האירופיים הפרועים המשמיצים אותו ומתגרים בו בחוצות הכרכים, זקוק הוא לשמור ולקיים בקרבו את רגש כבודו הפרטי ואת רגש כבודו הלאומי – מן ההכרח לכך: "אחלקם ביעקב" צדקה וחסד עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן היתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את המוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער וחי וקיים גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם.

העמק דבר:

ואחלקם ביעקב: נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד קשים, על כן "אחלקם ביעקב" שיהיו מעט מעט במקום אחד, "ואפיצם בישראל" – כן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה, כמו שהיה פנחס במעשה זמרי, אבל רק מעט מעט, על כן יהיו נפוצים בישראל.

מה הקושי בפסוקנו העומד בפני שלושת המפרשים?

מה ההבדל בין תשובותיהם?

מהו הטוב והמועיל שבתכונת שמעון ולוי לדעת רש"ר הירש?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר