| I. |
הרמב"ן, פסוק י"ג:
ד"ה ויענו בני יעקב... במרמה: הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דיברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בעניין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון, לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל. ויש כאן שאלה, שהדבר נראה, כי ברצון אביהם ובעצתו ענו, כי לפניו היו (=בנוכחותו ענו), והוא היודע תשובתם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס?? ועוד: שלא ייתכן שהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טימא אותה; והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב אירר אפם להם לבדם. והתשובה, כי המרמה היתה באמרם להמול כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי ראו להינקם מהם והרגו כל אנשי העיר.
וייתכן שהיה הכעס ליעקב, שאירר אפם (פרק מ"ט, ה'-ז') על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו, וזהו מה שאמר הכתוב: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו...", כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה.
ורבים ישאלו: איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב (=הרמב"ם) השיב בספר שופטים (הלכות מלכים ט') ואמר, שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן נהרג בסייף. ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו, הרי זה הרואה ייהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו ידעו – ולא דנוהו. (עד כאן דברי הרמב"ם).
ואין דברים אלה נכונים בעיני, שאם כן, היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתו, ואם פחד מבני שכם, למה כעס על בניו ואירר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם והלקם והפיצם? והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו בה' והצילם? ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצוות שלהם אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלווה ולווה וכיוצא בהם כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהם, אם גנב ועשק או אנס ופיתה בתו של חברו או הדליק גדישו; ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין בכל עיר ועיר בישראל – ואם לא עשו כן אינם נהרגים, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו אלא "אזהרה שלהן זו מיתתם" ולא תקרא "אזהרה" אלא המניעה בלאו...
ומה יבקש בהם הרב חיוב? וכי אנשי שכם וכל ז' עממין לא עובדי עבודה זרה היו ומגלי עריות ועושי כל תועבות השם היו? והכתוב ציווה עליהם בכמה מקומות (ויקרא י"ח כ"ז) "כי את כל התועבות האלו עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ". אלא שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהם הדין. אבל עניין שכם, כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים, ודמם חשוב להם כמים רצו להינקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי העיר, כי עבדיו הם וסרים אל משמעתם, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אירר אפם, כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו "והיינו לעם אחד" והם (בני שכם) היו בוחרים בהם ובטחו בדיבורם ואולי ישובו אל ה' – והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל.
וכן דברי הרמב"ן, פרק י"ט ה':
...יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו ואולי ישובו אל ה', ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו, שלא יאמרו, כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד...
| 1. |
לשתי קושיות עונה הרמב"ן כאן (לאחת בדבריו עד "בעבור הנבלה שעשה", לשנייה בדבריו החל מן "ורבים ישאלו"). נסח כל אחת מהן בבהירות. |
| 2. |
מהי ההוכחה לכך, שלא רצה יעקב להשיא בתו לשכם? |
| 3. |
מה היתה אפוא כוונת יעקב בשמעו את הצעת בניו ולא מחה בידם? |
| 4. |
במה רואה הרמב"ם הצדקה למעשיהם? |
| 5. |
כיצד סותר הרמב"ן את דברי הרמב"ם? |
| 6. |
הסבר את דברי הרמב"ן:
(א) "ומה יבקש בהם הרב חיוב".
(ב) "שאין הדבר מסור ליעקב... לעשות בהם הדין". |
| 7. |
מה מוסיף הרמב"ן בדבריו בפרשת ויחי על דבריו כאן בעניין מעשה שמעון ולוי? |
| 8. |
האין או היש סתירה בין דברי הרמב"ן על מילת אנשי שכם כאן ("כי עבדיו הם... ואין הברית אשר נמולו נחשב...") ובין דבריו על מילת תושבי שכם בפרשת ויחי ("ויבואו בברית וימולו ואולי ישובו אל ה'")? | |
