יצחק בגרר

פסוק ט"ז

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד"

בראשית רבה ס"ד:

אמר לו אבימלך: כל עצימות שעצמת, לא ממנו היו לך? ולשעבר היה לך חד קיוקיה (כבש אחד), כדון אית לך קווקייה סגין! (ועכשיו יש לך כבשים הרבה).

פסוק כ"ט

"כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב"

בראשית רבה ס"ד י':

בימי ר' יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה (רומי) שייבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס (=שני אחים שנהרגו אחר כך על קידוש ה' בלוד) טרפיזין (=שולחנות) מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צורכם. הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, אשר אם עיר מרדנית זו תתבנה וחומותיה תתבצרנה – "מנדה בלו והלך (מס רכוש, מס גלגולת) לא יתנון" (עזרא ד' י"ג). אמר להם: "מה אעשה, כבר גזרתי". אמרו לו: "שלח אמור להם: או שישנו מקומו של הבית או שיוסיפו עליו חמש אמות או שיפחתו – ומאליהם יחזרו בהם".
והיה כל העם כנוס בבקעת בית רמון. כיוון שהגיע כתב המלך, התחילו בוכים. ביקשו למרוד במלך. אמרו: "יעול חד בר נשא חכימא וישדך דבורא (וישקיט הצבור). אמרו: "יעול ר' יהושע בן חנניה, דהוא אסכולוסטיקא דאורייתא" (מלומד בתורה).
נכנס ר' יהושע בן חנניה ודרש: ארי טרף טרף, ועמד עצם בגרונו. אמר: כל דמתי מפיק ליה (כל מי שיבא ויוציאו), אנא יהיב ליב אגרא (=אתן לו שכר).
בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו של אריה, והוציא את העצם. אמר לארי: "תן לי שכרי". אמר לו הארי: "לך והיה משתבח: נכנסתי לפי הארי בשלום, ויצאתי בשלום – ואין לך שכר גדול מזה". כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.

לשם מה מביא מסדר מדרש רבה (וכן גם בילקוט) את סיפור הקורא המצרי דווקא בפרשת תולדות, ומהו הקושי בפסוקנו שאותו הוא מיישב?

מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?