ברכת ה' לנח לאחר המבול

הערה: בשבעה פסוקים אלה דנו גם הגיליונות נח תש"ט, תש"י. עיינו שם.

למילים "מיד כל חיה אדרשנו" הוקדש כל גיליון נח תש"ח.

השווה את הסדר, בו מובאים הברואים בברכה לאדם בפרשת בראשית, לסדר שבו הם מובאים בברכה שנאמרה לנח אחרי המבול:

------------------------------------------------------------------------------------

עצה טובה למתעניינים בשאלה זו:

עיינו מאיר וייס, על ארבעה מזמורי תהלים, בספר: "מעינות", כרך ה', הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות תורניים של ההסתדרות הציונית, ירושלים תשט"ז, עמודים 100-99, שיש בו השוואה מדויקת בין הפסוקים בראשית א' כ"ו; א' כ"ח; ב' י"ט; ב' כ'; תהלים ח' ח' ופסוקנו.

פסוק ה'

"וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם"

רש"י:

ד"ה ומיד האדם: מיד ההורג במזיד ואין עדים.

ד"ה מיד איש אחיו: שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג – אני אדרוש, אם לא יגלה ויבקש על עוונו למחול, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות, והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו, כמו שדרשו רבותינו במסכת מכות "והאלוהים אינה לידו" – הקדוש ברוך הוא מזמנם לפונדק אחד וכו'.

            ועיין שמות כ"א רש"י ד"ה האלוהים אנה לידו.

הכתב והקבלה:

ד"ה ומיד האדם: כפל לשון "אדם" ו"איש", גם חבר אליו מלת אחיו. נראה לי שיש שני אופני רציחה: אם לדעת הנרצח לנקום נקמתו ממנו; או לקחת ממונו וכדומה. אם לטובת הנרצח כשהוא משוקע בצער גדול ויבחר מות מחיים, כאבימלך שאמר לנער (שופטים ט'): "שלוף חרבך ומותתני". וכשאול לעמלק: "עמוד נא עלי ומותתני" (שמואל ב' א'); על שני אלה דיבר הכתוב: על ההורג לרעת הנרצח... ועל השני הנעשה לרצון הנרצח ולטובתו, אשר גם איש המעולה וגם כשהוא מאוהבי הנרצח ידמה כי מצוה הוא עושה להמיתו כדי להשקיטו מצער.

פסוק ה'

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ           מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ
וּמִיַּד הָאָדָם  מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ           אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם"

ראב"ע:

ד"ה ואך את דמכם: פירושו: התרתי לכם לשפוך דם כל חי, זולתי דמכם של נפשותיכם, שאתם אדם, לא התרתי, רק אדרשנו, כטעם (תהלים ט' ע') "כי דורש דמים אותם זכר", וזה הכלל.
ואחרי כן ביאר "מיד האדם", אם יהרגו רבים את יחיד, או יחיד את יחיד, אני אדרוש הדם, גם אדרשנו מיד כל חיה, שאצוה לאחרת שתהרגנה; והנה החיות מותרות לכם ולא אתם להן.
והמפרש "דמכם לנפשותיכם" – זה ההורג נפשו, הוא רחוק בעיני – והוסיף לבאר, או היא מצוה לבני נח, והוא הישר להרוג ההורג, וטעם "באדם" – בעדים, או לעיני הכל, או בעבור האדם שנשפך דמו, וכמוהו רבים.

פסוק ה'

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ"

רש"י:

ד"ה ואך את דמכם: אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.

ד"ה לנפשותיכם: אף החונק עצמו אף על פי שלא יצא ממנו דם.

פסוק ו'

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"

פרקי אבות משנה י"ד:

הוא (ר' עקיבא) היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: "בצלם אלוקים עשה את האדם".

מקשה המהרש"א:

למה לא הביא ראיה מהפסוקים הקודמים בתורה דקאמר (א' כ"ו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" וכתיב (א' כ"ז) "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו", ונקט הפסוק הזה (ט' ו'), שהוא האחרון שבתורה?

פסוק ו'

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"

רד"ק:

ד"ה באדם: על ידי הדינים.

ד"ה כי בצלם אלוקים: כי הוא נכבד מכל הנבראים השפלים, עד שהאל בראו בצלמו, בשכל שנתן בו, לפיכך יש לשאר הנבראים שייראו ממנו, וגם איש את אחיו שלא ישחית גופו וצלמו, כי אם יהרגהו -הנה השחית מעשה האל הנכבד שבכל השפלים, והוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו.
ואף בפחותים מן האדם לא היה רשות לאדם להשחיתם, עד שציוה האל לנח, וגם בצומח שהוא פחות מן החי היה צריך מצות האל להתירם לאדם ולחוה, כמו שאמר (פרק א') "הנה נתתי לכם את כל עשב". וכן ציוה האל לשפוך דם האדם לחטאו, כמו שציוה בתורת משה, וזה בראויים לעונש מיתה לפי חטאם, כי חוטא כראוי לו, לפי שהוא השחית צלמו תחילה בעברו מצות האל.

חזקוני:

ד"ה עשה את האדם: שיהא דין ושופט לירא ממנו, ולא שיבזוהו ויקללוהו.

מלבי"ם:

ד"ה כי בצלם: ...והוא כלי יקר, לא ינקה כל הפוגע בו.