הפטרה

פסוק א'

"רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה"

תרגום יונתן, (עפ"י הוצאת סטנינג אוקספורד 1949, על פי כ"י):

ארי סגיאן יחון בני ירושלם צדיתא מבני רומי יתיבתא.

רש"י:

ד"ה מבני בעולה: בת אדום.

רד"ק:

ד"ה מבני בעולה: והם העכו"ם שהם כבעולות, כלומר כאשה שיושבת עם בעלה ובניה, והפכה – האלמנה והשכולה, שהיא שוממה, והיא ירושלים שהיא כאלמנה;
ואמר כאלמנה ולא אלמנה ממש, כי בעלה חי וקיים; ויונתן תרגם "ארי סגיאין וגו' מבני רומי יתיבתא"; זכר רומי לפי דעתי שהיא מלכות הרביעית, כי מלכות ישמעאל אף על פי שהיא תקיפה מלכות רומי גוברת עליה.

(עפ"י דפוסי ואדי אלמיגארה רמ"ב, וטונצינו רמ"ז ודלא כבדפוסינו).

ר' יוסף אבן כספי, אדני כסף:

מבני בעולה: הם בני אשור.

שד"ל: 

מבני בעולה: מבני שאר ערים הנושבות הנמשלות לאשה היושבת בשלום עם אישהּ ובניה. ולדעת גזיניוס, הכוונה: רבים יהיו בני ישראל בשובם מן הגלות ממה שהיו בהיותם על אדמתם.

מקרא כפשוטו:

בני שוממה: ראה מה שאמרתי בביאור (שמואל ב' י"ג כ') "ושוממה" משם תראה שבלשון המקרא "שוממה" שכנגדה "בעולת בעל". ויש במשמעה אשה שלא היתה לאיש מימיה או היתה לאיש והוא עזבה. ואף כאן מקביל שוממה אל בעולה, ונקראת ירושלם שוממה כנגד הימים שהסתיר ה' א-לוהיה פניו ממנה, והיא נקראת בעולה כנגד הימים הקודמים לכן.

פסוק י'

"כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ"

ויקרא רבה ל"ו:

ר' יודן בר חנן בשם ר' ברכיה אמר: אם ראית זכות אבות שמטה, וזכות אמהות נתמוטטה, לך הדבק בגמילות חסדים, הדא הוא דכתיב "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" – הרים אלו אבות וגבעות אלו אמהות – מכאן ואילך "וחסדי מאתך לא ימוש".

אף אם תכלה ותתום זכות אבות ואמהות, חסדי מאתך לא ימוש.

פסוק י'

"כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה"

רמב"ם, מורה נבוכים, מאמר ב' כ"ט:

דע, כי מי שלא יבין לשון אדם כשישמעהו מדבר, ידע בלא ספק שהוא מדבר אלא שלא ידע כוונתו; ויותר גדול מזה, שהוא ישמע מדבריו מילות, הם כפי לשון המדבר מורות על ענין אחד, ויזדמן במקרה שתהיה המילה ההיא בלשון השומע מורה על היפך הענין ההוא אשר רצה המדבר; ויחשוב השומע שהוראתה אצל המדבר כהוראתה אצלו (=אצל השומע). כאלו שמע ערבי איש עברי יאמר "אבה", יחשוב הערבי שהוא מספר על איש שהוא מאס ענין אחד ומאנו. והעברי אמנם ירצה (=והעברי התכוון לומר במלת "אבה") שהענין ישר בעיניו ורצהו.
וכן יקרה להמון בדברי הנביאים שוה בשוה: קצת דבריהם לא יבין כלל, אבל כמו שאמר (ישעיה כ"ט י"א) "ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום", וקצתו (=קצת מן דבריהם) יבין ממנו היפוכו או סותרו כמו שאמר (ירמיה ל"ג ל"ו) "והפכתם את דברי א-לוהים חיים". ודע, כי לכל נביא דבר אחד מיוחד בו, כאילו לשון האיש ההוא, כן תביאהו לדבר הנבואה המיוחדת בו, למי שיבינהו.
ואחר זאת ההקדמה תדע, כי ישעיהו עליו השלום נמשך בדבריו הרבה מאד ובדברי זולתו מעט (בענין שעליו ידובר עוד, והוא ההשאלות, הדבור המטפורי, הרבה ישעיהו ללכת בו, והנביאים האחרים אף הם הלכו בה אך במידה פחותה ממנו), כי כשהגיד (=ישעיה) על נתיצת עם או אבדן אומה גדולה, יספרהו בלשון, שהכוכבים נפלו והשמים אבדו ורגזו והשמש קדרה והארץ חרבה ורעשה, והרבה כיוצא באלו ההשאלות; וזה כמו שיאמר אצל הערבי (=וכן נהוג בלשון ערבית) למי שימצאהו פגע גדול "נהפכו שמיו על ארצו". וכן כשיספר בהתחדש הצלחת האומה, יכנהו בתוספת אור השמש והירח, והתחדש שמים והתחדש ארץ, וכיוצא בזה...
ואחר אשר סיפרתי לשונם בכלל, אראך אמתתו ומופתו. אמר ישעיהו כאשר שלחו ה' להנבא בהנתץ מלכות בבל ואבדת סנחריב ונבוכדנצר הקם אחריו בהפסק מלכותו והתחיל לספר במפלתם והיותם מנוצחים ומה שישיגם מן הרעות לכל מנוצח בורח שתגבורת החרב, אמר: (י"ג י') "כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו", ואמר בזה הספור גם כן (י"ג י"ג) "על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת ה' צבאות ביום חרון אפו".
ואני חושב ששום אדם הגיע ממנו הסכלות והעוורון ונמשך אחר פשוטי ההשאלות והמאמרים הספוריים (אלחריזי: איש בתכלית הסכלות... ונמשך אחרי פשוטי הסמיכות ודברי המליצות... Friedlander: is so much in favour of the literal sense of figurative and oratorical phrases שיחשוב שכוכבי השמים ואור השמש והירח נשתנו כשנשמדה מלכות בבל ושהארץ יצאה ממרכזה כמו שזכר. אבל זה כולו סיפור ענין המנוצח שהוא בלי ספק יראה כל אור-שחרות (=שחור, חשוך) וימצא כל מתוק מר...
(ומביא פסוקים רבים מישעיה המדברים בחורבן עולם ומפרשם בדרך מטפורית, עיין שם. כגון כ"ד י"ז; כ"ד כ"ג; ל' י"ט, כ"ו, ל"ד ג'-ה').
...ועוד: כאשר התחיל ישעיהו לבשר את ישראל באבדת סנחריב... כמו שנתפרסם בעזרת ה' – לא דבר אחר – אמר להם ממשל: ראו איך נמקו השמים ההם ובלתה הארץ ההיא וימות מי שעליה ואתם נעזרים (=נושעים)... (ישעיה נ"א ו') "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה". ואמר בשוב מלכות ישראל וקיומו והתמדתו, שהשם יחדש שמים וארץ, כי כבר נמשך זה בדבריו (=נהג כן בסגנונו) להמשיל מלכות המלך כאילו הוא עולם מיוחד לו... וכאשר התחיל בנחמות אמר: (נ"א) "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ומה שדבק בזה אמר: ..."לנטע שמים וליסוד ארץ ולומר לציון עמי אתה". ואמר בהשאר המלכות לישראל וסורו מן הגדולים המפורסמים "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה"...

(ומביא עוד פסוקים מישעיה ומשאר נביאים).

והענין אשר נלך סביבו (אפודי: אשר בעבורו ביארנו כל אלה המשלים) הוא שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא עליו או השתנות דבר מטבעו... הוא דבר שלא באו אלינו בזה דברי נביא...

רד"ק:

ההרים והגבעות הם הדברים הקיימים אשר בארץ ואף על פי כן פעמים ימושו ותמוטנה ברעש הארץ, אבל חסדי ובריתי אתך הוא יותר קיים שלא ימוש לעולם.
ויש לפרש: ההרים והגבעות משל על שרי עכו"ם.