הפטרה לשבת חזון

פסוק ב'

"שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ"

ראב"ע:

ד"ה שמעו: יש מילים נגזרות משמות והם פעלים, כמו "והאזיני ארץ" והטעם "הטי אזן".
והנה אין הפרש על דרך הפשט בין "שמעו" ובין "האזינו", והחל לקרוא העדים שהעיד משה לישראל (דברים ד' כ"ו) "כי אבד תאבדון" והנה בא העת.

אבן כספי:

ד"ה שמעו שמים: אין התחכמות בהיות זה הדיבור חילוף דברי משה, כי הכל עולה לענין אחד, ורבים כן למאות ולאלפים, וישעיה אמר עוד (כ"ח כ"ג) "האזינו ושמעו קולי, הקשיבו ושמעו אמרתי".

פסוק ג'

"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ             וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו
יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע            עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן"

רש"י, (ע"פ ההוצאה המדעית של מאהרשן):

מכיר השור קונהו, מוראו עליו ולא שינה ממה שגזרתי עליו, לומר: "איני חורש היום". וחמור לא אמר לבעליו: "איני טוען היום". ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו, ולא לשילום פורענות אם חוטאים - לא שינו את מידתם שגזרתי עליהם, וישראל, שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות, "לא ידע" – לא אבו לידע, ידעו ודשו בעקב ו"עמי" לא נתן לב להתבונן.

רד"ק:

זכר הבהמות שהן גדלות עם האדם לעבודתו, ואף על פי שאינם בני דעת, בכח ההכרה יש בהם לרחוק מן הנזק ולקרב אל התועלת יכירו מי שייטיב להם תמיד, והם הבעלים. ושבים לביתם ולמקום מאכלם כשבאים ממלאכתם.
ואין פירוש "קונהו" – קונה אותו בדמים לבד, אלא המגדלו ועושה לו צרכיו תמיד, וכן (דברים ל"ב) "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך", וכן (בראשית י"ד) "קונה שמים וארץ".
ופירוש "אבוס" – מקום מאכל.
והנה אלה כבהמות, אף על פי שאין בהמות מכירים המטיב להם, וישראל שהם עמי, שקניתים מבית עבדים, הם לא ידעו כי אני המטיב להם, ונתתי להם ארץ נחלה וגירשתי גויים מפניהם; שאם הכירו זה לא עזבוני ולא עבדו אלוהים אחרים במקומי.

שד"ל:

האבוס איננו מקום מאכל הבהמה אבל הוא הגורן, מקום דישת הדגן. והמילה נגזרת משרש בוס, שענינו כמו דוש, על שם שדשים בו.
וכן כאן "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", אין הכונה שהחמור יודע מקום מאכלו, אלא מקום עבודתו, כלומר: החמור מכיר כשהוא בגורן כי צריך הוא לעבוד ולדוש כי העבודה טובה היא לו, כי מלאכת הדישה שכרה עמה, והיא האכילה כמו שכתוב (דברים כ"ה ב') "לא תחסום שור בדישו".
והנה השור והחמור עובדים בעליהם לתקות שכר ומכירים, כי עבודתם טובה היא להם, וישראל לא ידעו ולא יבינו כי עבודת ה' וההליכה בדרכיו היא חייהם והצלחתם.

מלבי"ם:

"אבוס" שוה בסמוך ובנפרד והבדלו מן מכלא אורוה ורפת, כי שם אבוס מורה על הכלי שבו נותנים בְּלִיל המוץ לפיטום הבהמה שרוצים להשמינה, (ולכן שור מפוטם נקרא "שור אבוס" משלי ט"ו) הלא ראינו שני מיני ההכרות האלה נתונים גם בטבע בעלי החי הבלתי מדברים, כי השור יכיר את בעליו רק ע"י שקנה אותו בלבד, והחמור שאין לו הכרה כל כך, על כל פנים יכירהו ע"י שנותן לו באבוס לאכול.
אבל "ישראל לא ידע" – בעת שקראתי אותם בשם "ישראל" לאות שהם חלקי וקניני ועבדי הם; והיה להם להכיר בעליהם כשור, מכל מקום לא רצה לידע.
וגם "עמי" בעת שרוממתי אותם מכל העמים במה שקראתים "עמי ונחלתי" והיה להם להכיר על כל פנים הטובה הפרטית כחמור, מכל מקום "לא התבונן" – לא רצה להבין.

השוה בין שני הפסוקים הבאים בדברי ישעיהו ובדברי ירמיהו:

מלבי"ם, ירמיהו שם:

הם גרועים אפילו מבעלי חיים, שהעופות מרגישים את בוא החרף והשלג, עת לא ימצאו מחסה ומזון ומתרחקים אז אל ארצות חמות ולא ישובו עד בוא האביב, ועמי לא ידעו את משפט ה', להבין את הרעה אשר יביא ה' עליהם, ולדעת זמן העונש ולעזוב דרכם הרע, לפני בוא יום המשפט.

פסוק ג'     

"יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן"

אבן כספי:

לא ידע, לא התבונן, הטעם: לא ידע קונהו ולא התבונן בעליו, וכל כפל ענין במלים שונות.
וגם בזה ולדומה לזה שכל ספרי הקודש מלאים מזה, אין התחכמות לתת טעמים וסיבות, רק השתגעות.

שד"ל:

כמו (ישעיה נ"ו) "צופיו עורים כלם לא ידעו". וכן (תהלים פ"ב ה') "לא ידעו ולא יבינו" – אין בהם דעה ובינה אף כאן "לא ידע" – אין בו דעה.
"לא התבונן" – אין בו תבונה והתבוננות, והכוונה (כדברי רד"ק) אין בהם תבונה לדעת, כי עבודת ה' היא טובתם.

  פסוק ז'

"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה               עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ
אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם             זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ
וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים"