הכהנים והמשכן

כיצד מפרש רש"י את כפל המלה "הקרב" וכיצד מפרשו בעל העמק דבר?

השווה לדברי העמק דבר את דבריו לפרשתנו פרק י"ז פסוק ג':

ד"ה החטאים האלה בנפשותם: לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל גם ביראת ה'. והיה מניעת הכהונה מהם – שהוא גורם לדבקות ואהבת ה' – כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חס ושלום. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י ט"ז ז' ד"ה רב לכם בני לוי... שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם..." ולכאורה אינו מבואר, מה זה תירוץ על מאתים וחמשים האיש במה שכתוב "החטאים על נפשותם"? אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר (במדבר ל' י"א) "מאשר חטא על הנפש" – שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה' – וזה אינו לפי ערכו, והבחינה (=הראיה) על זה, שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שצער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, יקרא חוטא על נפשו. והכי נמי: המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אע"ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקויים דבר משה וזה מיקרי "החטאים האלה בנפשותם".

מה המשותף לדברי העמק דבר בשני המקומות?

מה ההבדל בין רש"י ובין בעל העמק דבר בפירוש הלמ"ד של "לגוע" ובפירוש הפועל גוע?

מה ההבדל בין שני הפרשנים הנ"ל?

(שים לב להבדל שביניהם ביחס למילה "תמנו"!)

האם אחד משני הפרשנים האלה הולך בדרך רש"י או בדרך העמק דבר שהובאו בשאלה הקודמת?

לפי איזה מארבעת הפירושים הנ"ל יש בדברי ה' לאהרן שבפרק הבא תשובה לדברי ישראל אלה (י"ז כ"ז-כ"ח)?

מה ההבדל בין שניהם בפירוש המושג "עבודת מתנה"?

לאיזה משני הפירושים מתאים יותר ההקשר לסוף הפסוק "והזר הקרב יומת"?

ספרי קרח לפסוק הנ"ל:

"ואני" – ברצון, "הנני" – בשמחה, דברי ר' ישמעאל. אמרו לו תלמידיו: רבינו לפי שהוא אומר (בראשית ו'): "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר", שומע אני שיש שמחה לפני המקום?! אמר להם: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם. וכן הוא אומר (משלי י"א) "בטוב צדיקים תעלוז קריה ובאבוד רשעים רינה", ואומר (תהלים ג') "שני רשעים שברת לה' הישועה על עמך ברכתך סלה". ואומר (שם) "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו". ואומר (שם ק"ד) "יתמו רשעים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה".

רש"י:

ד"ה ואני הנה נתתי לך: בשמחה, לשון שמחה הוא זה כמו (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". משל למלך שנתן שדה לאוהבו, ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין, בא אחר לערער על השדה, אמר לו המלך: "כל מי שירצה יבוא לערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין".
אף כאן: לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהונה בברית מלח עולם, לכך נסמכה פרשה זו לכאן.

גור אריה, לדברי רש"י:

"בשמחה" – לפי שלשון "הנה" כלומר שאני מוכן ומזומן לזה, וזה מי שעושה דבר ברצונו ובשמחה והא דכתיב (בראשית' ו') "ואני הנני מביא מבול מים לשחת.." שיש שמחה באבדון של רשעים. והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ואמרינן (מגילה דף י' ע"ב) מאי דכתיב (שמות י"ד כ') "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"? ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? ונראה דלא קשיא, דודאי אין שמחה לפני הקב"ה בשעת המבול, דכתיב (בראשית ו') "ויתעצב ה' אל לבו" ואיך יתכן לומר שיש שמחה לפניו?! אלא הכתוב אומר, שיש שמחה באבוד רשעים, דהיינו שאחרים ששים, וכיון שיש שמחה באבוד רשעים כתב אצלו לשון "ואני הנני" שהוא לשון זריזות, אף על גב דאין שמחה לפניו באבוד רשעים, אין "הנני" הכתוב שם לשון שמחה, רק הוא לשון זריזות, הזריז לדבר, והזירוז הוא שמחה בכל מקום; רק שאצל המבול – מפני שאינו שמח במפלתן של רשעים – מכל מקום הוא זריז לדבר, שהרי טוב הוא שיאבדו רשעים, אבל גבי מתנות כהונה ודאי הוא שמחה גמורה? אין זה שהוא שש, רק שאחרים ששים וזהו שאמר, שיש שמחה לפניו.

ואולם יש מפרשי רש"י המיישבים את הקושיה (מן הפסוק בבראשית ו' י"ז) על פירוש פסוקנו באופן אחר, וראו בלשונו של רש"י כאן, שכבר יישב הקושיה.מהו יישוב הקושיה לפי פירושו של רש"י?

רש"י:

ד"ה משמרת תרומותי: שאתה צריך לשמרן בטהרה.

פסוק ח'

"לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה"

באור:

ד"ה לכל קדשי: למ"ד הכלל, כמו שבארנו בכמה מקומות.

מה קשה לו בפסוקנו?