הפטרה

פרק ב' פסוקים א'-ב'   

"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם
 אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר
וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם
יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי"

גמרא פסחים פ"ז ע"א-ע"ב:

...אמר לו הקב"ה להושע: "בניך חטאו" והיה לו לומר: "בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן!" והוא – לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו "רבונו של עולם! כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת!"
אמר הקב"ה: מה אעשה לזקן זה? אמר לו: "לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים"

(רש"י:

שתלד לך בנים זנונים, ספק שלך – ספק של אחרים)

ואחר כך אומר לו: "שלחה מעל פניך!" אם הוא יכול לשלח, אף אני אשלח את ישראל.
שנאמר (הושע א' ב') "ויאמר ה' אל הושע: לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים..." וכתוב (א' ג') "וילך ויקח את גומר בת דבלים".. .."ותהר ותלד לו בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא"

(רש"י:

ד"ה יזרעאל: שעתיד אני לזורעם ולזרותם בגולה)

(א' ו') "ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו: קרא שמה לא רוחמה, כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל.." ...(ח' ט') "ותהר ותלד בן ויאמר: קרא שמו לא עמי, כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם".
לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקב"ה להושע: "לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו פרש מן האשה? אף אתה – בדול עצמך ממנה!" אמר לו: רבש"ע, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה", אמר לו הקב"ה: "ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע, אם שלך הם אם של אחרים הן – כך, ישראל שהם בני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי (ומבאר שם שהם תורה, ארץ ישראל, בית המקדש וישראל)... ואתה אמרת: "העבירם באומה אחרת?!"
כיון שידע (הושע) שחטא, עמד לבקש רחמים על עצמו, אמר לו הקב"ה: "עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזרות"

(רש"י:

יזרעאל דהיינו: גולה, ו"לא עמי" ו"לא רוחמה").

עמד וביקש רחמים ובטל גזרה והתחיל לברכן, שנאמר: (הושע ב' א'-ג') "והיה מספר בני ישראל כחול הים... והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני ישראל ובני יהודה יחדו"; (הושע ב' כ') "וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי – עמי אתה".

ספרי בלק (קל"א):

רבי אומר הרבה פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב... ... אומר (הושע א' ט'): "כי אתם לא עמי" ואומר (הושע ב' א'): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם: 'לא עמי אתם' יאמר להם: 'בני אל חי'".
וכי מה ענין זה לזה? משל למלך שכעס על אשתו, שלח (=לקרוא) סופר אחד לכתוב לה גט; עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו, אמר המלך: "אפשר שיצא סופר זה מכאן חלוק? אלא אומר לו: "בא, כתוב שאני כופל לה כתובתה".
לכך נאמר (א' ט'): "כי אתם לא עמי" ואומר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים".

רש"י:

ד"ה והיה מספר וכו': מה ענין פורענות ונחמה סמוכין בדיבור אחד? רבותינו פירשו בפסחים: הרגיש הושע בעצמו שחטא על שאמר "החליפם באומה אחרת", עמד ובקש רחמים עליהם. ובספרי דבי רב פרשת "וישב ישראל בשטים" שנינו: רבי אומר: יש פרשיות סמוכות זו לזו... (עיין לעיל)... אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק, כלומר: לבו חלוק ותמוה לומר: למה שלח אחרי המלך? אמר לו: "בא וכתוב, שאני כופל לה כתובתה".
ולפי פשוטו כך היא סמיכתו: "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" – אראה עצמי כאלו איני לכם ותיגלו לבין האומות, ואף שם תרבו ותצמחו, ושם תשיבו אל לבבכם לשוב אלי, כמו שנאמר ע"י משה (דברים ל' א' – ג') "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ... ושבת עד ה' ... ושב ה' אלוהיך את שבותך".

באור:

ד"ה והיה מספר בני ישראל: מה נפלאה ההעברה הפתאומית הזאת מפורענות לנחמה בעיני המבארים, עד שבספרי דבי רב חנינא: "יש פרשיות סמוכות זו לזו... (עיין לעיל) וכן עיין מה שדרשו בפסחים... אמנם כבר הערנו בהקדמה על סגולה זו מסגולות הנבואה, כי הוא מוטבע בטבע נפש הנביא הדורש טוב לעמו, להטות לבבו לחמלה ולחנינה ולנחם אותם, אחרי שפכו חרון אפו עליהם.
גם נביא זה, אחרי השקותו אותם כוס התרעלה בהגידו להם, כי ישליך ה' מעל פניו ארץ תפארת ישראל ויסתר פניו מהם, התעוררו רחמיו עליהם, המה הטו את לבבו לאמור: פן יאמרו עתה: נואש! אבדנו, כי ה' הנורא אין בקרבנו ומי יקום?
על זה התחיל לפייסם ויאמר: דומו! עוד תוכל לבוא העת שיהיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר יש לו מספר מוגבל אבל רחוק הוא להמצא מפני רבויו.

פסוק ט"ז

"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ"

ר' יוסף אבן כספי, אדני כסף:

ד"ה אנכי מפתיה: לטובתה, וזה לפי המשל כמו (שמות כ"ב ט"ו) "וכי יפתה איש", וכן "ודברתי על לבה" כמו (בראשית ל"ד ג') "ודבר על לב הנערה". ובכלל כי כל הנביאים נמשכו אחר זה המשל בין השם לקהילת יעקב. והנה זה היעוד הוא סתום גם כן, ונכון שיהיה בו רמז לגדולתנו בזמן חזקיה וגם בזמן בית שני. וטעם "והולכתיה המדבר" עם "ודברתי" לצחות מליצה, מצורף כי להיות זה מצחות המשל, כמי שירצה לדבר עם הנערה בחשאי ובסתר; גם בכלל כל עצה כמו שעשה יעקב עם נשיו (בראשית ל"א ד). ואמרו חז"ל (ברכות ח') "כשהם יועצים אין יועצים אלא בשדה". מצורף שיזכיר לה, איך עזרה בלכתם במדבר בימי קדם.
ואל תתמה על אמרי כל אלה הטעמים, כי כזאת וכזאת יש ויש ולא נוכל להנבא חציים, והוא הדין בכל התורה והמקרא וגם בטעמי המצוות. ואיך נוכל אנחנו לבוא בחצי שיעור מדעת הנביאים. והנה כל הפילוסופים השלמים כאין בערכם.

פסוק ט"ז

"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר"