אהרן ובניו הנותרים

פסוק ג'

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר
בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

רמב"ן:

ד"ה הוא אשר דבר ה' לאמור: ...וטעם וידום אהרן, שהיה בוכה בקול – ואז שתק.
או - כטעם (איכה ב' י"ח): "ואל תדום בת עינך".

אברבנאל:

נהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומין ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

ר' יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה:

הרמב"ן אמר: מתחילה היה בוכה ואח"כ שתק, ואין זה נראה, דאילו כן, היה ראוי לומר "וישתוק אהרן", כי ההוראה הפרטית של לשון שתיקה היא על צד ההפסקה, אם הפסק מדיבור או שביתה ומנוחה מתנועה הקודמת, כמו (תהלים ק"ז) "וישמחו כי ישתוקו" (=הגלים), דהיינו כשינוחו מתנועתם שגרם להם סער הים וגליו, וכן (יונה א') "וישתוק הים מעלינו".
אמנם לשון "דמם" הונח בפרטות (לפי דעת ר' שלמה פפנהיים) על השתיקה הרצונית, שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השוואה (מלשון – תהלים קל"א – "אם לא שויתי ודוממתי נפשי", דהיינו שהוא מושוה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לו שידבר, כי אם הסכמה גמורה והשוואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדיבור; מזה אמר (תהלים ל"ז) "דום לה' והתחולל לו", (איכה ג') "טוב ויחיל ודומם" עניינם סילוק המית הנפש וקיבול הדבר בפשיטות, בלי ערעור ופקפוק, וכן (תהלים ס"ה) "לך דומיה תהלה", פירוש: דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך.
ומזה אמר כאן "וידם אהרן" – מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור שוה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו.

ר' דוד הופמן, ויקרא (בתרגום העברי בהוצאת מוסד הרב קוק) עמ' ר"ה:

אהרן נרגע כששמע שבניו נענשו עונש חמור כל כך דוקא מפני שהיו מקורבים לה'.

פסוקים ט'-י"א 

"יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ... 
וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר
וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."

רש"י:

ד"ה ולהבדיל: כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת. הא למדת שאם עבד – עבודתו פסולה. (=עבודתו שעבד בשכרות קרויה חול).

ד"ה ולהורות: לימד שאסור שיכור בהוראה.

ר' נפתלי הירץ ויזל, באור:

יפה אמר "ולהבדיל" כלומר: כמו שאסרתי שתוי במקדש... בעבור קדושת המקום שנכנס בו, יש עוד איסור בענין השכרות בעבור "להבדיל" "ולהורות", כי המבולבל בשכרות טעה בהוראותיו. וזהו טעם וי"ו "ולהבדיל" שאילו אמר "להבדיל", הייתי אומר, שעל כן אסור יין ושכר, לפי שצריכין להבדיל ולהורות, ואין הדבר כן, שעיקר האזהרה והעונש בעבור קדושת המקדש והעבודה ...עכשיו שאמר "ולהבדיל" בוי"ו הוא ענין אחר, כאילו אומר: מלבד קדושת המקדש שבעבורו אסרתי יין ושכר, יש עוד בענין השכרות איסור בעבור להבדיל ולהורות.

העמק דבר:

ד"ה יין ושכר אל תשת: באשר דאונן פסול לעבודה משום דשרוי בצער ואינו יכול להיות באהבת ה' ודבקות הבאה אך מתוך שמחה של מצוה, ואך כהן גדול רשאי להקריב אותן משום שלפי ערך גדולתו אפשר להתגבר על צערו ולעבוד לפני ה' בשמחה, וכך היתה מידתו של אהרן. אמנם היא עבודה קשה (רצונו לומר: להתגבר על צערו). והייתי אומר לשתות יין ושכר כמו שאמר (משלי ל"א) "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו", משום הכא הזהיר הקב"ה לאהרן ובניו באותה שעה, שהמה לא ישתמשו בעצה זו בבואם לאהל מועד להשיג אהבה.

ד"ה ולהבדיל בין הקדש ובין החול: הוסיף הקב"ה לתת עצה אחרת לשמח הלב ולהסית הדעת מצער, היינו ע"י יינה של תורה המשמחת לב כדכתיב (תהלים י"ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ומשמעות "בין הקדש ובין החול" ולא כתיב "בין קדש לחול" כבר נתבאר בפירוש "בין ובין" היינו הספקות הנופלים בין קודש ודאי לבין חול ודאי. ויש נוטה ספקו יותר לקודש ויש להיפך.
ו ב י ר ו ר  ה ס פ ק ו ת  ו ה ל כ ו ת י ה ם  מ ש מ ח ת  ל ב  מ א ד,  כ י ד ו ע  מ א מ ר  ה ח כ ם,  ש א י ן  ש מ ח ה  כ ה י ת ר  ה ס פ ק ו ת.

ד"ה ולהורות את בני ישראל: עוד הוסיף עצה המשמחת הלב הוא להורות לתלמידים מקשיבים... ונצטוה אהרן לעסוק בזה ויהיה גורם שמחת הנפש המשכחת כל צער ויגון.

ר' דוד הופמן:

...לפי הפשט הפשוט "ולהבדיל" הוא שם פועל עם למ"ד השימוש הממשיך את הצו שבפסוק הקודם כדוגמת שמות ל"ב כ"ט. לפי זה ניתן כאן הצו לכהנים להבדיל... ודוקא כאן ניתן הצו הזה, כדי להזהיר את אהרן ובניו שאת פעולת ההוראה שמחויבים בה הכהנים לא יפסיקו על אף היותם אבלים.
אבל את ההלכה של "שיכור אל יורה" אפשר להסיק אף מתוך הסמיכות שבין איסור היין לבין הצו להורות.