הפטרה לשבת זכור

פסוק י"א

"נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי"

פסוק כ"ט

"וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"

אברבנאל, מקשה:

והנה במה שקרע ה' מלכות ישראל מעל שאול ניחם הקב"ה. כמו שאמר: "נחמתי כי המלכתי" – ואם כן, איך יאמר בזה "כי לא אדם הוא להנחם", ואם ניחם מהממלכה, למה לא ינחם מהעונש?

בכור שור, לבראשית ו' ח':

ד"ה כי נחמתי כי עשיתים: וכן (שמואל א', ט"ו י"א): "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי". וכן (שמות ל"ב י"ד) "וינחם ה' על הרעה".
ומקשים על כל אלו (במדבר כ"ג י"ט): "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם"?
ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו עומד בדבורו, ואף על פי שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות, ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס, ועל אלו שתים הוא אומר: "לא איש א-ל ויכזב", אלא מקיים דברו, "ובן אדם ויתנחם" מחמת שאין לו – והוא כל יכול; ולפי שהיה אומר לו בלק (במדבר נ"ג י"ז): "מה דבר ה'?" כלומר: "חזור מן הברכה לקללה!" לכן ענה לו: "לא איש א-ל ויכזב" שלא יעמוד בדיבורו, כי כל דבריו אמת, ובן אדם ויתנחם, מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו.
אבל יש נחמה שלישית, שאינה באה מחמת זה שנודר, אלא מחמת אותן שנודרין להם, כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה, ודאי מדעת כן הוא אומר אם יעמדו במרדן; ואם שבו – ישוב מחרון אפו וייטיב להם, ודברו הוא אמת. וכן להפך: אם אמר להטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה. וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו, כמו שכתוב (ישעיה מ"ב ז') "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו", וכיון שקלקלו – הריני עושה עצמי כאילו ניחמתי, ואמחם, ומכל מקום החזרה מהם באה; וכך שאול, כשהמליכו מדעת כן המליכו, שלא יעבור על ריבונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי כמתנחם, ואף על פי שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיוסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.

אברבנאל:

...ואפשר עוד לפרש "כי לא אדם הוא" על שאול. ואמר, שנצח ישראל, שהוא הקב"ה, לא ישקר ולא ינחם מזאת הגזרה שגזר לקרוע את הממלכה מעל שאול, לפי ששאול אינו אדם שיתנחם ויתחרט ממה שחטא, כי הוא תמיד מחזיק ברשעתו, ולכן לא ינחם על הרעה אשר דיבר עליו.

פסוק ט"ו

"וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ"

הואיל משה:

יש לפי דעתי הפרש בין "שאר" ו"יותר". שהראשון הוראתו השארה מועטת והשני השארה מרובה, וכן (במדבר ל"א, לב) "יתר הבז" וכן כאן: המעט השארנו והמרובה החרמנו, אם כן אין מקום לקצוף עלי.

מלבי"ם, שמות י' ה':

ד"ה ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם: "הנשארת" הוא החיטה והכוסמת שנשארו מן הברד בכוונה לצורך הארבה, שזה גרר פועל "נשאר" והבדלו מן "נותר" שרוצה לומר – הנשאר בכוונה.

מלבי"ם, אילת השחר, כלל תס"ו:

יש הבדל בין "נשאר" ובין "נותר". "נשאר" מציין שנשאר בכוונה; ומזה יעמד עוד הבדל, שהנשאר לא היה משותף עם הכלל.

פסוק כ"ב 

"הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"

ר' יוסף אבן כספי, אדני כסף:

ד"ה טוב: משרת לשנים ונכון גם לארבעה וחמשה, וכבר קדם לו כמו זה של אמרו (שופטים ז' ה') "תציג אותו לבד".

"וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע
וַיֹּאמֶר אֵלָי שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ"

מדרש שמואל, פרשה י"ח:

 כנף מעילו של מי? רב ולוי: חד אמר: כנף מעילו של שאול, וחד אמר: כנף מעילו של שמואל, שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין כשאין נסיעתם משובחת.
ודכוותיה (מלכים א', י"א ל') "ויתפש אחיה בשלמה החדשה" – שלמתו של מי? רב ולוי: חד אמר: שלמתו של ירבעם, וחד אמר: שלמתו של אחיה. אמר רב שמואל בר נחמני: נראין הדברים – שלמתו של אחיה, שכן דרך צדיקים להיות מצטערין בשעה שיש מחלוקת לבית דוד.

ילקוט שמעוני, חלק ב' קל"ד:

אמר לו שאול (שמואל א', כ"ד כ"א): "ועתה, הנה ידעתי כי מלך תמלך" – מנא ידע? לפי שאמר לו שמואל: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך", אמר לו שאול: מי הוא זה? אמר לו: איני אומר לך, אלא רמז אני רומז לך: מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליקח את מלכותך. וכיון שקרע (דוד) את כנף מעילו, ידע שאול מה שאמר לו שמואל. התחיל לומר: "ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך".

רש"י:

ד"ה ויחזק בכנף מעילו: שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שישוב עמו.

אברבנאל:

כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול, אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו על כל פנים וישתחוה בגלגל לפני ה', שהיה שם אהל מועד, ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל. כאשר ראה זה שמואל הבין, כי סימן מה היה הקריעה ההיא ואמר: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך". רוצה לומר: זה לך סימן שכבר קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ושכבר ניתנה לרעך שהוא טוב ממך, ואמר זה על דוד, שהיה אחר כך רעה לשאול במלחמותיו והיה טוב ממנו לפני המקום.