מאכלות אסורים
דברים פרק יד, פסוקים א - כא
| א. | טומאה ומאכלות אסורים |
שאלות כלליות בענייני טומאה ומאכלות אסורים
יחזקאל קאופמן, תולדות האמונה הישראלית כרך ראשון ספר שני עמוד 403:
...הטומאה היא לפי תפיסת כל האמונות האליליות כח מזיק, גורם רעה ומחלה לבני אדם, גם כח אויב ומסוכן לאלוהות, לקדושה. הטומאה נובעת ממקור הכוחות הרעים הנלחמים בכוחות הטוב, באל ובאדם. הטומאה כרוכה בכוחות המות, המחלות, החושך, בעולם הרוחות הרעות החותרות להשחית אל ואדם. הטומאה מדומה כשפע רע ומסוכן השופע ודבק באדם ועשוי להזיק לו... ממין זה הן כל הטומאות שאנו מוצאים אצל כל העמים האליליים על פני האדמה... כאלה הן הטומאות בבעלי חיים ידועים, טומאת מאכלות ידועים וכו' – כולן מסוכנות ומזיקות. הסכנה גלומה בעצמים הטמאים עצמם ומי שאינו נזהר בהם הוא ניזוק. הסורים האמינו, שהאוכל מיני דגים אסורים לוקה במכות ובנגעים. המצרים האמינו שהשותה חלב חזיר לוקה בצרעת, כי החזיר טמא, מפני שהוא מזדוג בשעת ליקוי לבנה, שהיא שעה של התגברות הכוחות הדמוניים... לפי אמונות הפרסים כל הטומאות כולן יצירות אהורמין ורוחותיו הרעות. אמונות דומות לאלו אנו מוצאים בכל העולם האלילי.
שם עמוד 539-540:
במקרא, הטומאה אינה סכנה... חדלה להיות רשות של כח דמוני, אהורמיני, ואין כל מתח של כוחות בין רשות הקדושה ובין רשות הטומאה. במקרא, אין הטומאה מופיעה ככח כלל, היא רק מצב... אין הטומאה נחשבת למקור סכנה... לטומאה ממש אין לחשוב את בעלי החי ה"טמאים".
שם עמוד 545:
כשם שאין אנו מוצאים בטומאות שום זכר לסכנה הנובעת מן הטומאה עצמה, כך אין אנו מוצאים באיסורי מאכלות שום זכר לדבר, שיש סכנה בטומאת המאכלים עצמם... בעלי-חי האסורים, אסורים מפני שהם "תועבה" ו"שקץ", אבל אין שום איסור נחשב כטעון כח מזיק מגי, דמוני או כח מזיק בכלל.
כרך שני, ספר שני 457-455:
כל עם ישראל כולו מצווה להיות קדוש ולהישמר מן הטומאה. לקדש עצמו במעשים ולהדיר עצמו מדברים שיש בהם "טומאה" – למען יהיה (שמות י"ט) "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ישראל מצווים ועומדים להתקדש במשמרת ברית ה', בקיום החוקים והמצוות, בצדק וברחמים, בפרישה מזנות ועריות, מכישוף ונחש... אסור לישראל לאכול "תועבה".
אולם המפעל המכריע של האמונה הישראלית היה: ביטול האמונה ברשות הטומאה האהורמינית. עם ביטול האמונה בעצמאותו האלוהית של הרע, בטלה אמונה בעצמאותה האלוהית של הטומאה. ובזה נבדלת האמונה הישראלית ביסודה מכל אמונה אלילית.
1. |
|
והראוי שנדע, כי לא לענין בריאות הגוף וחולי נאסרו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה! שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מהיותה במדרגת ספר קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם, וזה מגונה! מלבד שכבר אפשר לתקן אותם במיני טיבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק הוא כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כולם, ואם כן לא ישאר האיסור על עמדו, ותיעשה התורה פלסתר. גם שהגויים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים, הנה ראינו שהם חיים על הבריאות ואין עייף ואין כושל בהם לזאת הסיבה. אמנם מה שנאסרו לנו הוא לענין חולאי הנפש ובריאותה, כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות, ומגרשים הטהרה הקדושה ממנה, שעליו בקש דוד (תהלים נ"א) "ורוח קדשך אל תקח ממני", ואמר (שם): "לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי". ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה.
שד"ל, המשתדל:
... יהיה כל אחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות-העולם ולא ילמד ממעשה האומות וידבק תמיד באלוקי אבותיו "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך מלבד הטעם הזה התלוי בזמנים ובמקומות (שאילו היו כל אנשי העולם מאמינים בא-ל יחיד ושומרים משפטים ישרים – לא היתה ההפרשה הזאת צריכה), הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקן המדות וזה משני צדדים: 1) כי המצוות האלוקיות שאדם שומר, הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את הא-ל אשר ציוה המצוות ההן, וזכרון האל והשגחתו... כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם וקובע בלבו יראת האלוקים לבלתי יחטא. 2) כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו, אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדחק, וכטעם (איכה ג') "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", והפילוסוף Epictetus אמר: אם ישים אדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח הוא שלא יחטא, - ואלו הן: "סבול ופרוש", sustine et abstine = סבול הצער ופרוש מן התענוג. והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.
2. |
|
