הפטרה לפרשת פרה

יחזקאל קויפמן, בספרו "תולדות האמונה הישראלית", כרך שלישי ספר שני:

...לא למענם יגאל ה' את ישראל אלא למען שם קדשו... ישראל חיללו את שם האלוהים במעשיהם, ועל זה בא החורבן. אבל החורבן עצמו חילל את שם האלוהים בגויים, שישראל באו אל ארצם "באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו". גם בחילול שם זה ישראל אשמים, כי חטאם הוא שגרם להם.

1.

על שני מיני חילול השם מדבר פרקנו, לפי דבריו. (וכן לדעת רבים ממפרשינו). הסבר, מה הם שני חילולי השם בפרקנו?

2.

לאילו מקומות בתורה רומז קויפמן באמרו: "האידיאה לקוחה מסיפורי התורה"?

פרק ל"ו פסוק כ"ו   

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ
וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם
וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם
וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר"

אברבנאל, מקשה:

יראה בזה, באמרו "ונתתי לכם לב חדש", שיתבטל הבחירה האנושית ויהיו – אם כן – האנשים מוכרחים במעשיהם ולא יהיה להם – אם כן – גדר אדם?

עוד מקשים:

הלא נראה פסוקנו זה סותר למה שאמר יחזקאל (י"ח ל"א):

"השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה"

השווה בין התשובות הבאות לקושיה זו:

מדרש שיר השירים רבה:

שיר השירים (ה' ב') "קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי.." ר' יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: "בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כפתחו של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו."

רמב"ם, הלכות תשובה פרק ו' הלכות א'-ה':

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של בחירה חפשית מוחלטת הנתונה ביד כל אדם, כפי שפירש בפרק הקודם) ונכשלין בהן רוב האדם, ויעלה על דעתן מהן, שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה, ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים:
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים, ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, ראוי להיפרע ממנו, והקב"ה יודע איך יפרע: יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו... ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה. ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה. אבל עשה תשובה – התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו, כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות בחטאו שיעשה; הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיה (ו' י'): "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע".
וכענין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה' לעזרם על דרך האמת, כמו שאמר דוד (תהילים כ"ז א'; פ"ו י"א): "הורני ה' דרכך", כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך וייחוד שמך, וכן זה שאמר (תהלים נ"א, י"ד): "ורוח נדיבה תסמכני" כלומר: תניח רוחי לעשות חפציך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת, ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלה.
ומהו זה שאמר דוד (תהלים כ"ה ח-ט): "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים...". זה ששלח נביאים מודיעין דרכי ה' ומחזירין אותו בתשובה. ועוד: שנתן בהם כוח ללמוד ולהבין שמידה זו בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד, ע"א) "בא ליטהר מסייעין אותו", כלומר: ימצא עצמו נעזר על הדבר.

אברבנאל:

ואמר שכדי שלא ישובו לחטוא עוד יתן לב חדש ורוח חדשה בקרבם והוא רמז ליישוב התאוות וממשלת השכל; ועל ביטול היצר הרע אמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", רוצה לומר, נכנע ומשועבד לשכל, לא קשה כאבן. ואין הכוונה בייעוד הזה שיבטל הבחירה והאפשרות ויהיו בני אדם מוכרחים במעשיהם, אלא שיעשה הקב"ה לעיניהם כל כך מהאותות והמופתים עד שיפחדו אל השם ואל טובו, ולא תהיה בהם נטיה אל התאוות הגשמיות, כי אם אל השלמות...

מה ההבדל בין התשובות?

פרק ל"ו פסוק ל"ב

"לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה...
בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל"

ספר חובת הלבבות, שער הבחינה פרק ה':

אחר כן חשוב בכחות הנפש ומקומותם ומתועלות האדם כמחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור, תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבדו, היאך יהיה עניינו וכמה הפסד יבוא לו, כשאינו זוכר מה שיש לו ומה לקח ומה שנתן... ומתועלות השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר בלי עצב ולא היה נהנה במה שמשמח אותו...
...ואחר כך חשוב במידת הבושה אשר יוחד בה האדם, מה גדולה מעלתה ומה רבה תועלתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ולא מתרחקים מן הרע בשום דבר, עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים אותה בעבור הבושת. כי רוב בני אדם לא היו מכבדים את אבותיהם, לולא הבושת, כל שכן זולתם, ולא היו משיבין אבדה ולא נמנעין מעברה, כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו, אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו ו') "גם בוש לא יבושו, גם הכלם לא ידעו", ואומר (צפניה ג') "ולא יודע עול – בשת!".
ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני-אדם, בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה (ויותר ממה שזכרנו), ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד. (והסיבה לכך) כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו. ויחלום חיוב תגמולו עליה, אבל אנחנו חייבין מעבודתו ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ל"ו ל"ב) "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל".

הסבר, במה מתאים פסוקנו לשמש הוכחה לדברי רבנו בחיי כאן, יותר מכל הפסוקים המדברים על הצורך בבושה כגון: ירמיהו ו' ט"ו "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ" ירמיהו כ"ב כ"ב "כָּל רֹעַיִךְ תִּרְעֶה רוּחַ וּמְאַהֲבַיִךְ בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל רָעָתֵךְ" יחזקאל ט"ז נ"ב "וְגַם אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ"

פרק ל"ו פסוק ל'

"לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם"

רד"ק:

כי ארץ ישראל צריכה לגשמים יותר מן הארצות האחרות, לפיכך הרעב מצוי בה יותר משאר ארצות, והעד: אברהם, יצחק ואבימלך. וכשאדם יוצא מארצו לארץ אחרת בעבור הרעב הוא חרפה.

אהרליך, מקרא כפשוטו:

ראה מה שאמרתי בביאור (שמות כ"ב י') "ולקח בעליו ולא ישלם". ועל פי הדברים ההם אף כאן זה פירוש הכתוב: למען אשר לא תשמעו עוד בגויים חרפת רעב וחוסר לחם.

      שמות כ"ב י':

ד"ה ולקח בעליו: ומפי ידידי מיכאל הלפרין (זכרון חכמתו לברכה) למדתי ש"לקח" זה לשון שמיעה וקבלת דברים, והוא כמו (תהלים ו' י') "שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח". שברור הדבר, ש"יקח" שבסוף הפסוק מקביל אל "שמע" שבראשו... ועל פי דבריו אלה פירשתי מקראות הרבה...

מה ההבדל בין רד"ק לבין אהרליך בפרוש המושג "חרפת רעב"?