הלוחות השניים

פסוק א'

"פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים"

פרק ל"א פסוק י"ח

"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי
שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת
לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים"

פרק ל"ב פסוק ט"ז

"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה
וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא"

פסוק א'

"פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים
וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים"

אברבנאל, שואל:

למה ציוה ה' למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים ושהוא יתברך יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים, כי בהיות הלוחות השניים במקום הראשונים, היה ראוי שיהיו שווים בכל, ולמה אם כן הראשונים פסל וכתב יתברך והשניים פסל משה ולא כתבם, וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם?

והנה אחדות מן התשובות:

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק:

לפי שהדברים האלוהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם, לפיכך לא נתקיימו הלוחות הראשונים ש"הלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא" (ל"ב ט"ז), לכן "פסל לך" ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן. ועם זה יהיו מדמותן וצלמם ויתקיימו אצלם.

אברבנאל:

והנה אמר ה' אל משה "פסל לך" להודיעו, שלא יזכה לראות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה שניתנה על ידו, כי לולא זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז.

ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה (מהדורה ראשונה תרפ"ז, שלישית ירושלים תשי"ד) כי-תשא (ל"ב י"ט):

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם.."
הענין, כי התורה והאמונה הם עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות: ארץ-ישראל, ירושלים וכו' המה רק פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחו"ל (לבד ממצוות התלויות בארץ) וכן היא שווה בין לאדם הגבוה שבגבוהים – משה איש האלוהים – בין להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצוות ה', דת אחת לו עם השפל שבשפלים.
ומשה לא קָרְאוּ לו אלא "הסרסור", אבל אין התיחסות התורה לו, ומציאותה אינו תלוי רק (=אלא) בעלות העילות, יתברך שמו. והנה דל השכל, קצר ידו להשיג מציאות מחוייב המציאות תכלית, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים, לאמור: זוהי המרכבה לאלוהות וזהו המשגיח והמסבב כל העניינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו. וריקודי הנפש ורתיחת הדם מתהוים ממושג מוחשי ונראה, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות.
וכאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם וביקשו לעשות להם עגל...
ועל זה צווח משה: האם תדמו כי אני – ענין? וכי איזו קדושה בלתי מצות ה'?  עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה! כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שום שינוי...
ואל תדמו כי המקדש והמשכן הנם עניינים קדושים בעצמם, חלילה! ה' יתברך שוכן בתוך בניו ואם המה עברו בריתו, הוסר מהם (= מן המשכן או המקדש) כל הקדושה והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסרה קדושתו.
ויותר מזה הלוחות – מכתב אלוקים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, וכאשר 'זנתה כלה בתוך חופתה', המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם, שאתם שומרים אותם.
סוף דבר – אין שום ענין קדוש בעולם שתיוחס לו העבודה והכניעה, רק ה' יתברך הוא קדוש ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שציוה הבורא, לבנות משכן, להקריב קרבנות לה' יתברך...
וזהו "כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רוצה לומר, כי אין שום קדושה וענין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך, ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שבר הלוחות ראו, איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה.
ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה "יישר", שאמר לו הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים... וכתבתי על הלוחות... אשר שברת" היינו להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ח') "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", ולהורות כי הראשונים אשר מעשה האלוקים המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בשום נברא שום קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך.

קאסוטו, פירוש על ספר שמות:

מכיון שכבר הושגה הסליחה השלמה, אפשר עכשיו לחדש שוב את הברית שהופרה באשמת העם, ויחד עם חידוש הברית תתקיים ההתגלות שהובטחה למשה, התגלות מידות האלוהים עד כמה שיוכל בן אדם לתפוס אותן.
הסימן המוחשי לחידוש הוא מסירת שני לוחות של עדות כראשונים שנשברו בשעת הפרת הברית הראשונה. הטכס יהיה דומה לטכס הראשון, אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנשואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנשואים הראשונים – הקרע אמנם מתאחה, אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.

בנו יעקב, בפירושו לספר שמות הנמצא עדיין בכתב יד (מתורגם מגרמנית):

הלוחות הראשונים – מעשה אלוהים – כרוכה היתה בהם הסכנה, שיראה העם בהם "פטיש" (כלי של עבודה זרה) ויעשם אלוה.
מה רב המרחק שהיה משה רבנו רחוק מכשלון מחפיר כזה, על כך יעיד מעשה שבירת הלוחות במו ידיו, אחר שראה שאין ישראל ראויים להם. מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היו בני ישראל במצב הראוי, שבו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב על הלוחות. אילו היו גם בלוחות השניים אשר ינתנו להם "מעשה האלוקים" כראשונים, כשם שהיה המכתב מכתב אלוקים, האם לא היתה סכנה בדבר שישוו את האבן למה שכתוב עליה, שישוו חומר לרוח, שישוו קליפה לתוכן? ועל כן: רק הקול, הדיבור, המצוה, המכתב – מכתב אלוקים הוא – "תורה מן השמים" – ואילו החומר, הלוחות יהיו עשויים בידי אדם.
זהו הלקח שיש ללמדו מפרקנו וממעשה העגל כולו.

פסוק א'

"... אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ..."

שבת פ"ז ע"א:

"אשר שברת" – אמר לו הקב"ה למשה: "אשר שברת" – יישר כחך ששברת. מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלוחות.