הפטרה לשבת זכור
שמואל א פרק טו, פסוקים כב - כג
| א. | כוונת הקרבנות |
"הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"הרמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ב, בדברו על הקרבנות מזכיר את פסוקנו:
(עיין תחילת דבריו בגיליון ראה תשי"א, וכן בעלון ההדרכה לגיליוננו.)...כאשר היתה זאת העבודה – הקרבנות – על צד הכוונה השניה, והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחיית, הושם בין שני המינים הפרש גדול. והוא שהקרבת הקרבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן – "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, "אל המקום אשר יבחר ה'" ואין מקריבים בזולתו. אמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" – ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד – כל זה הענין למעט זה המין מן העבודות, שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפלין...
ובעבור זה הענין אשר גליתי לך, נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות, וביארו להם (הנביאים)... שה' אינו צריך אליהם. אמר שמואל "החפץ לאלוקים בעולות וזבחים כשמע בקול ה'" (שמואל א' ט"ו) ואמר ישעיה (א') "למה לי רב זבחיכם". ואמר ירמיהו (פרק ז') "כי לא דברתי אל אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאומר: שמעו בקולי..."
וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים. ואמר: "איך יאמר ירמיה על ה', שלא ציוונו בדברי עולה וזבח?"
אמנם כוונת זה המאמר (דברי ירמיה) כפי אשר ביארתי לך, שהכוונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי. וזאת המצוה בהקרבה אמנם היתה (אמצעי) בעבור שתעלה בידינו זאת הפנה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודו. והנה באתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה (בקרבנות) והוא (= עד שהגעתם לידי כך) שספקתם (= הייתם מסופקים) במציאותו. "כחשו בה' ויאמרו לא הוא" ועבדתם עבודה זרה "וקטר לבעל ועבד אלוהים אחרים ובאתם אל הבית..." ונשארתם מכוונים אל היכל ה' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים לכוונה ראשונה.
ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרות והוא מביא לזה הענין בעצמו אחר זכרנוהו. והוא: כבר התבאר בכתוב ובקבלה (בתורה שבע"פ ובתורה שבכתב) שבתחילת מצוות שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל. (ואין צריך שתטריד את שכלך בפסח מצרים, כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר... ועוד שהמצוה היתה בארץ מצרים והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק בירמיהו הוא מה שנצטוינו בו, אחר יציאת מצרים) ולזה התנה בזה הפסוק ואמר: "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים". כי תחילת ציווי שבא אחרי יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה "אם שמע תשמעו בקול ה' אלוקיך... שם שם לו חק ומשפט" – שבת ודינים... הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח – אחר שהם על צד הכונה השניה. והוא אשר נאמר בתהלים על צד ההוכחה לאומה בסכלותה הכוונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכוונה השניה אמר: (תהלים נ' ז'-י"ג) "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך: לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך נגדי תמיד, אם אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים, כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף... אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה."
1.
הרמב"ם מביא את פסוקנו יחד עם ישעיה א' (י"א-י"ד) ועם ירמיהו ז' (כ"א כ"ג). הסבר, היש מלבד המגמה המשותפת שרואה הרמב"ם בפסוקים אלה, גם הפרש במגמותיהם?
2.
הרמב"ם מביא את פסוקי תהלים נ' (ז'-י"ג) בנפרד מן הפסוקים ההם, בקטע האחרון. הסבר, במה שונה הוא משלושת הפסוקים שהביא בקטע השני, שמשום כך הפריד ביניהם?
שאלה קשה
