מצות תפילין

רמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה, פרק ו' הלכה כ"ה:

קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק...

פרק ו' הלכה י"ג:

חייב אדם להזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע בייחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. – אמרו חכמים הראשונים (מנחות מ"ג): "כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא", שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילים אותו מלחטוא, שנאמר (תהלים ל"ד) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", בריך רחמנא דסייען.

רמב"ן, פרק י"ג פסוק ט"ז:

ד"ה ולטוטפות בין עיניך: ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות:
הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון (ירמיהו י"ב) "כחשו בה' ויאמרו לא הוא"; ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית "ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון" (תהלים ע"ג י"א), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה "ויעשו אדם כדגי הים" (חבקוק א' י"ד) שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו (יחזקאל ח' י"ב) "עזב ה' את הארץ".
וכאשר ירצה האלוהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכול ביטול הדעות האלה, כי המופת הנפלא מורה, שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה "כי ידבר אלוהים את האדם" (דברים ה' כ"א) ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה ולכן יאמר הכתוב במופתים (שמות ח' י"ח) "למען תדע, כי אני ה' בקרב הארץ", להורות על ההשגחה כי לא עזב אותם למקרים כדעתם, ואמר (שמות ט' כ"ט) "למען תדע כי לה' הארץ" להורות על החידוש כי הם שלו שבראם מאין, ואמר (שמות ט' י"ד) "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ", להורות על היכולת שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה.
ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון, והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידנו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות דף כ"א ע"א) "אמת ויציב דאורייתא" ממה שכתוב (דברים ט"ז נ') "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ושנעשה סוכה בכל שנה. וכל כל כיוצא בהם מצוות רבות ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוהים, כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והודה בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו שהוציאנו מעבדות לחרות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו, ולפיכך אמרו (פרקי אבות ב' משנה א'): "הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה", שכולן חמודות וחביבות מאוד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוהיו. וכוונת כל המצוות, שנאמין באלוהינו ונודה אליו, שהוא בראנו והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוהיו אשר בראו...
... ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות ויתפרסמו הנסים הנסתרים בעיני הרבים, כאשר יבוא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ט כ"ג) "ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם" שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם, ואמר בקיום (דברים כ"ח י') "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
ועוד אפרש זה בעזרת השם. (הכונה לדבריו ויקרא כ"ו י"א).

פסוק ט'

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד..."

רמב"ן:

שיעורו: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, למען תהיה תורת ה' בפיך.
ופירושו: שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצוותיו ותורתיו, כי הוא אדונך הפודך מבית עבדים.

אבן-כספי:

הטעם כי עשותם העבודה הזאת ובכלל סדר הפסח שהוא מעשה נעשה במישוש הידים והרגש העינים, הם אותות ורשמים, למען תהיה דת השם בפיהם, שהוא דיבור חיצוני, אשר זה החיצוני הוא החיקוי הפנימי, שהוא התכלית.

1.

מה הקושי המשותף העומד לפני שני המפרשים?

2.

מהו הקושי הנוסף שאותו מיישב אבן-כספי בסוף דבריו?

3.

מהו ההבדל בין שני הפרשנים בתפישתם את הפסוק מבחינה תחבירית?

4.

מה כוונת הרמב"ן באמרו "שיעורו" ומה כונתו באמרו "פירושו"?

רשב"ם:

ד"ה על ידך: לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך כעין (שיר השירים ח') "שימני כחותם על לבך".

ראב"ע:

ד"ה והיה לך: יש חולקים על אבותינו הקדושים, שאמרו כי "לאות" ו"לזכרון" על דרך (משלי א') "כי לוית חן הם לראשך". גם "וקשרתם לאות על ידך" כמו (משלי ו') "קשרם על לוח לבך", גם "וכתבתם על מזוזות ביתך" כמו (משלי ג') "כתבם על לוח לבך". ומהו לאות ולזכרון? שיהיה שגור בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה. כי שם בתחילת הספר כתוב "משלי שלמה" והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שיקול הדעת, כמו (דברים י') "ומלתם את ערלת לבבכם", שנצטרך לתקנו לפי הדעת.