דן וגד

פרק מ"ט

פסוק ט"ז: דָּן יָדִין עַמּוֹ - כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.      

פסוק י"ז:  יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ - שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח
             הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס - וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר.  

פסוק י"ח: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.                         

פסוק י"ט: גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ - וְהוּא יָגֻד עָקֵב.        

רש"י:

ד"ה דן ידין עמו: ינקום נקמת עמו מפלשתים (כמו דברים ל"ב) "כי ידין ה' עמו".

ד"ה כאחד שבטי ישראל: כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין, ועל שמשון ניבא נבואה זו.

ד"ה שפיפון: הוא נחש. ואומר אני, שקרוי כך על שם שהוא נושף כמו (בראשית ג') "ואתה תשופנו עקב".

ד"ה ויפל רוכבו אחור: שלא נגע בו. ודוגמתו מצאנו בשמשון (שופטים ט"ז): "וילפת שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם ויסמוך עליהם... ויט בכח ויפל הבית... ושעל הגג מתו."

ד"ה לישועתך קויתי ה': נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו וסופו לומר (שופטים ט"ז כ"ח) "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם האלוהים".

רמב"ן:

ד"ה לישועתך קויתי ה': לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתו שמשון, שהוא הנחש הזה, כדכתיב (שופטים ב' י"ח) "והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט" והוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, ובימיו מלכו המלכים; וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה, אמר: "לישועתך קויתי ה'", לא לישועת נחש ושפיפון, כי בך אושע, לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים.

דעת זקנים מבעלי התוספות:

כיון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון, אמר: אף על פי שזה גיבור נוצח, אין נכון להתהלל בגבורתו. וכן מצאנו בשעה שנתהלל ואמר "בלחי החמור הכיתי אלף איש", מיד "ויצמא מאד" (שופטים ט"ו י"ד-י"ט), עד שהודה ואמר: "ה', אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת", שהודה שאין הגבורה רק מה' לבדו, והדא הוא דכתיב "יהיה דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח" ואף על פי כן הגבורה והנצוח להקב"ה, כדכתיב: "לישועתך קויתי ה'".

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק:

אמר "הנושך עקבי סוס ויפל רוכבו אחור", כי אם ישוך הנחש עקביו והם הרגליים האחורניים, הנה הסוס יהיה נרתע ונופל לאחוריו בפתע ויפול גם כן רוכבו אחור בהכרח. והנחש לא ימלט בעת ההיא מהרדיפה, אם מנפילת הסוס או הרוכב המזויין, כי במקום שיפולו שם הוא בלי ספק.
וכך סוף גבורותיו של שמשון, שעקר עקבי הבית ועמודיו והפיל רוכבו לארץ, ולא חשש למה שימות גם הוא עם הפלשתים הנופלים עליו.
ולפי שהישועה שהמיתה בצדה אינה ישועה, חזר הדיבור נוכח פני ה' ואמר "לישועתך קויתי ה'".
וכמו שאמר (דברים ל"ג) "אשריך-ישראל מי כמוך עם נושע בה'", כי הנושעים בה' יתברך יזכו לראות באור פני מלך חיים.

1.

למה לו לרש"י לפרש "ידין" בהוראת "ינקום", ולא יפרשו בהוראת "ישפוט"?

2.

האם מפרש רש"י מילת "דן" בבראשית ט"ו י"ד גם כן באותה הוראה של "נקמה" כפי שפירשה כאן, או בהוראה אחרת? – (רש"י, ט"ו י"ד: ד"ה דן אנכי: בעשר מכות.)

3.

מה ראה רש"י לשנות את סדר המילים "כאחד שבטי ישראל" ולפרשו "כל ישראל יהיו כאחד עמו"?

4.

מה בין רש"י לבין הרמב"ן בפירוש המילים "לישועתך קויתי ה'"?

5.

מה הסיבות המנוגדות שעוררו את יעקב לומר את המילים "לישועתך..." לפי דעת שני הפירושים המובאים אחרונים?

6.

לשם מה מביאים בעלי התוספות את הפסוק שופטים ט"ו י"ד, ולשם מה מביא בעל עקדת יצחק את הפסוק מברכת משה (דברים ל"ג כ"ט)?

רשב"ם:

ד"ה דן ידין עמו: המפרשו על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם אחד שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בענין רע? חלילה, חלילה!
אך על שבטו של דן נתנבא שהיה מאסף לכל המחנות. וגם ביהושע כתב (יהושע ו' ט') "והמאסף הולך אחרי הארון". ולפי שהיה הולך כל הימים, בין בימי משה, בין בימי יהושע, אחר כל הדגלים, והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב הנחשלים אחריהם בדרך, ולהנקם מן האומות, כי גיבורים היו, לכך אמר יעקב: "דן ידין עמו" - ינקום נקמת עמו "כאחד כל שבטי ישראל" – היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם, כמו (דברים ל"ב) "כי ידין ה' עמו... דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו". וכמו (תהלים ק"י ו') "ידין בגויים מלא גוייות מחץ ראש על ארץ רבה".

ד"ה יהי שבטו של דן "נחש עלי דרך" להרוג את האומות.

ד"ה ויפול רוכבו: האויבים נופלים לפניו.

לישועתך – דן – קויתי ה': אני מקוה ה' שיושיע אותך וישגבך על האומות.

ר' אברהם בן-הרמב"ם, (תרגום מערבית ע"י ויזנברג, יצא לאור לונדון תשי"ח ע"י הרב ס"ד ששון):

ומאמרו יהי דן – רמז, כי מלחמת דגל מחנה דן במלחמתם תהיה בערמה ובתחבולה כמו המארב וכיו"ב. לא כנצחון מחנה יהודה אשר משיגים את נצחונם ביציאה (= בפומבי) ואמיצות, כיציאת דוד נגד גלית הפלשתי.
ולפי האופן שרמז בו אל שמשון הטעם בו, כי המושיע העתיד לעמוד, והוא שמשון, ימשול על כל שבטי ישראל וכך נאמר (שופטים ט"ז ל"א) "והוא שפט את ישראל עשרים שנה". ויהיה שיעור המקרא: "דן ידין עמו ושבטי ישראל כאחד" רמז על הסכמתם עמו ואסיפתם אליו, והמשיל את הריגתו לפלשתים אל הריגת הנחש למי שהוא נושך, כמו שהמשיל אמיצות דוד משבט יהודה אל האריה הטורף.
וכמה גדולה חכמת המשל בנבואה זו, שהרי גבורת דוד במלחמתו באומות בפרהסיא, כאריה הטורף, ואילו גבורת שמשון בערמה בשעות של הסח הדעת להם, כמו שהנחש נושך אדם בשעת הסח הדעת, יוכיחו אל זה מעשיו של שמשון וסיפורו.
וכבר ביאר ופירש את זה בן חפני ז"ל (= ר' שמואל בן חפני גאון בפירושו הערבי אשר רק קטעים נשארו ממנו).
אבל איני מעורר אותך על מה שהיו הפלשתים מבקשים אותו מחפשים אחריו, אף על פי שאין זה מטכסיסי מלחמה לצאת חילות לקראת איש אחד והוא נמלט מהם, אף על פי  שהיה הורג מספר גדול מהם. וכך היא דרכו של נחש, הוא הורג וכל חי בורח מפניו מימינו ומשמאלו והוא ממהר לנוס עד שהוא נעלם מן העין, וניצל.

ד"ה שפיפון: שם משמות הנחשים ומאמרו "עלי דרך" ו"עלי אורח" אשר הם מקומות הנחשים והשפיפונים, כדי להשלים פשוטו של משל.

ד"ה ומאמרו: "לישועתך קויתי ה'" אמרו, כי היא תפילה על שמשון, שיעזור לו האל ויצילהו מיד פלשתים אחר שנפל בידם, כמו שהיה, "כי רבים אשר המית במותו" וכו', והנראה שהואיל שהמשיל עניינם לנחש ולשפיפון אשר אין הצלתם שלמה אחר שנשכו אלא אם לא יבינו בהם (אלא אם כן לא ירגישו הנשוכים מי מזיקם ולא יראום), לכן התפלל על תשועת מחנה דן בשעה שהם מסתכנים במארב. ואם הרמז על שמשון, התפלל יעקב שיציל אותו בעזה (שופטים ט"ז א'-ג') וכמו שעזר לו כאשר יצאה עין המים מן הלחי (שופטים ט"ו י"ט).

1.

הסבר, אם מתנגד רשב"ם כל כך לפירוש המייחס את פסוקינו לאיש אחד, למה יפרש כן את פסוק י' ד"ה עד כי יבוא שילה. ועיין בגליון ויחי תש"כ.

2.

מהי חולשת הרשב"ם בפירושו לסוף פסוק ט"ז?

3.

במה מסכים ר' אברהם בן-הרמב"ם עם הרשב"ם, ובמה הוא שונה ממנו?

4.

לשם מה מוסיף ר' אברהם בן הרמב"ם את דבריו "ומאמרו 'עלי דרך' 'עלי אורח'" – מהו הקושי שרצה ליישב בזה? – הסבר את דבריו: "כדי להשלים פשוטו של משל".

פרק מ"ט פסוק ט'

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"

רש"י:

ד"ה מטרף: ממה שחשדיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו וזהו יהודה שנמשל לאריה.

ד"ה בני עלית: סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וכו'.

ר"ו הידנהיים בפירושו "הבנת המקרא" על רש"י מעיר:

הוצרך לפרש כן עבור הטעמים.

רשב"ם:

... והמפרשו במכירת יוסף לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל.