חלום פרעה

פסוק ד'

"וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר
אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת"

רש"י:

ד"ה ותאכלנה: סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב.

רמב"ן:

ד"ה ותאכלנה הפרות: על פי דעתי הוא סימן, שיאכלו שני הרעב את שנות השבע, ומזה למד יוסף לאמר לפרעה (ל"ה) "ויקבצו את כל אכל השנים הטובות, והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב", כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבאנה אל קרב הרעות. ואיננה עצה, כי הליועץ למלך נתנוהו? רק בפתרון החלום אמר כן "ונשכח כל השבע" "ולא יודע השבע" (פסוק ל') – פתרון (כ"א) "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע", כי ראה שלא היו באכילתן בריאות וטובות, רק היו להן למחיה (= עודף השובע לא יספיק להשמין את שנות הרעב אלא רק יספיק להחזיק אותן בחיים) אילו לא אכלו אותן, היו מתות בכחשיהן.
ולא כדברי רש"י, שאמר "ונשכח כל השובע" הוא פתרון הבליעה.

לדברי רש"י מעיר ר' אליהו מזרחי:

כי האכילה ואם היא מורה על היפוך המזון לעצם הניזון שהוא הויית הניזון, היא מורה גם על השחתת המזון שהוא השחתה והעלמה.
והרב ז"ל (= רש"י) סובר, שמה שהראו לו בחלומו, שאכלו הפרות הרעות את הטובות איננו בבחינת הויית הניזון, רק בבחינת השחתת המזון והעלמתו... 

פסוק ל"ג

"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

1.

ר' יעקב צבי מקלנבורג (בעל הכתב והקבלה): ועתה ירא פרעה: התעוררו המפרשים, מי נתן את יוסף להיות יועץ למלך, כי לא נקרא רק לפתור החלום. ונראה לי, שאין זו עצה מדעתו, אבל גם זה הוא לפתרון. מדהזכיר בסוף חלום הראשון "ויקץ פרעה", וכן פרעה, בספרו חלומו ליוסף הזכיר בסוף חלום ראשון "ואיקץ", וכל זה מיותר, כי מה לנו אם הקיץ בינתים אם לא? ומזה למד יוסף, כי פרעה בעצמו צריך להיות מתעורר לתת לבו על הענין הנודע לו בחלומו, להיות זריז ומקיץ על הרע המעותד לבוא בארצו ולעשות כל ההכנות וההזדמנות בזמן ההטבה, להמעיט בו בכל יכולתו את הרע שיבוא אחריו, כי כמו שהיקיצה תורה על ההתעוררות מן השינה, ככה תורה על ההתעוררות אל המעשה. כמו "העירה והקיצה למשפטי", כי כמו שהישן אין לו כוונה, והער יש לו, ככה המתעורר לכוון אל דבר יכונה מעיר משינה. במה מסכים בעל הכתב והקבלה עם הרמב"ן ובמה הוא שונה ממנו?

2.

אברבנאל: ועתה ירא פרעה: ...העצה הזאת כולה אמר אותה יוסף מכח רוח הקודש, כי הנה הנביא לא יוכל לכבוש נבואתו ויתאמץ לאמר מה שראה, והמתחייב ממנו, וכמו שאמר ירמיהו (כ' ט') "והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל"... כי מטבע רוח הקודש, כאשר יחול בלב האדם שיגידהו ולא יוכל לכבשו... א. מה הקושי בפסוקנו שרצה ליישב? ב. במה שונה דעתו מדעת הרמב"ן ובעל הכתב והקבלה? ג. התוכל להביא סעד מלשון הפסוקים לאחת מן הדעות הנ"ל?

פסוק ל"ג

"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

רמב"ן:

ד"ה ירא פרעה איש נבון וחכם: אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם: "נבון" - שידע לנהל עם מצרים בלחם לפי טף מידו ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות אחרות לאסוף עושר וממון לפרעה, ו"חכם" - שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (= מיני מלחים המשמרים את הפירות לבל יתליעו), והכסף החי הממית את הכנימה וכיוצא בהן.
ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי החכם עיניו בראשו.

פסוק מ"א

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

ר' אנשלמה אשתרוק, בעל מדרשי התורה:

ד"ה ראה נתתי אותך: יתכן שיוסף היה נבהל על דבר בשורת הממשלה ונסתפק אם אמר לו זה דרך היתול ולעג, על שאמר לו "ירא פרעה איש נבון", ויהתל בו פרעה, באמרו: "אין נבון וחכם כמוך".
וזה אמר לו כשראהו מתבהל דרך קיום וצווי: ראה והבן, כי נתתי אותך על כל ארץ מצרים.

1.

מה הקושי המתורץ בדבריו?

2.

במה שונה דעתו מדעת הרמב"ן? (המובאת בשאלה ג').