| 1. |
שד"ל:
הנני מבטל מה שכתבתי בבכורי העתים משנת תקפ"ט, שהברכה שבירך יצחק את יעקב - כשהיה סבור לברך את עשו – היתה לו לבדו ולא לזרעו אחריו, כי אמנם נראה לי שאף על פי שלא נזכר הזרע בפירוש, היה הדבר מובן מאליו שהכוונה לו ולזרעו, כי כן מצאנו מנהג האבות בימי קדם כשהיו מברכים את בניהם לא היו מברכים אותם בברכות שתכלינה במותם, אלא גם זרעם וזרע זרעם היו מברכים, כמו שראינו "ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך" וגו'... על כן נראה לי ברור כי "ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' יעבדוך עמים וגו'", הכוונה שתהיינה הברכות האלה לו ולזרעו אחריו עד עולם.
ולענין מחשבת יצחק, נראה לי כי רצה לברך את עשו להיותו חביב לו, כי ציד בפיו, ורצה ליחד לו ברכה והצלחה יותר מאחיו, וכמו שאמר לו "הוה גביר לאחיך", וליעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כי אמר בלבו: יעקב ישכון עם עשו, ויירשו שניהם את הארץ אשר נתן אלהים לאברהם, וברכת אברהם תתקיים בשניהם, כי שניהם זרע יצחק ובני הגבירה, והנה ברכת אברהם מעצמה תחול עליהם בלי שיברך הוא את יעקב; אך הוצרך לברך את עשו, למען יהיה לו יתרון על אחיו ויהיה גביר עליו. ואף על פי שיהיה עשו גביר על יעקב, תוכל ברכת אברהם להתקיים בשניהם, ויהיו שניהם ברוכי ה' וישכנו בשלום יחדו, כי ידע טבעו של יעקב כי היה איש תם יושב אהלים וסבלן ובעל ענוה. ולפיכך בברכה אשר בירך את יעקב בחשבו שהוא עשו לא הזכיר כלל ברכת אברהם, ולא הארץ אשר נתן אלהים לאברהם כמו שהזכיר לבסוף, כי אמנם הברכה ההיא שהיה מברכו באותה שעה היתה מיוחדת לעשו, אבל ברכת אברהם היא לשני האחים יחדו.
ורבקה, בשמעה דברי יצחק לעשו, הבינה שיש בדעתו לתת לו יתרון על יעקב, שאם לא כן היה מברך את שניהם או לא היה מברך גם אחד מהם, וראתה שהיה זה עוול וחמס הנעשה ליעקב בנה החביב לה, ובפרט שהיא היתה יודעת מה שנאמר לה "כי רב יעבוד צעיר" (ויצחק לא ידע מזה דבר); לפיכך התחכמה להפר עצת יצחק, והיתה לה התנצלות במעשה הזה, כי לא היה אלא למנוע העוול ולהקים גזרת האל.
ואחרי אשר הצליחה תחבולת רבקה ונתקיימה עצתה ונתברך יעקב, ואחר אשר אמר לו יצחק: "אורריך ארור ומברכיך ברוך", אז הבין יצחק כי מאת ה' היתה זאת, ושאין רצון ה' שיהיה עשו גביר ליעקב, אבל בהפך, שיהיה יעקב גביר לעשו, על כן לא חרה אפו ביעקב, אך אמר "גם ברוך יהיה", כלומר אין ספק כי מה' יצא הדבר, שאם לא כן, לא היה מצליח במעשהו.
הן אמת שאם היה יצחק מכיר עקבת יעקב קודם שיברכהו, היה גוער בו ואולי היה מקללו, כאשר דאג יעקב באמרו: "והבאתי עלי קללה ולא ברכה"; אבל אחר שנסתייעה מלתא ונתברך יעקב בברכה אשר אין להשיב, כי אמר לו אורריך ארור, לא חלף עוד, אך אמר: מה' היתה נסבה.
וכשראה יצחק את עשו בוכה ומתאונן, ומבקש ברכה אחרת, וראה כי בגאוותו ורום לבו לא יוכל לשכון עם יעקב ולהיות נכנע אליו ולהתענג עמו בארץ אשר נתן אלהים לאברהם, אז בירך אותו שאם לא ירצה לשבת עם יעקב, תנתן לו ארץ אחרת טובה ושמנה, ועל חרבו יחיה וגו'.
ואמנם אחרי כן, כשבא יעקב להיפטר מאביו בטרם ילך אל ארם נהרים, והוזקק יצחק לברכו, אז לא הזכיר לו שיהיה גביר לאחיו, כי לא היה צריך לחזור ולכפול לו הברכה ההיא פעם שנית; אבל בירכו בברכת אברהם, והיא הברכה שהיה מן הדין שתחול על שניהם יחד, אלא מאחר שכבר זכה יעקב להיות גביר, ומאחר שהבין יצחק שלא יחפוץ עשו לשכון עמו, אך ילך אל ארץ אחרת, ראה לייחד ברכת אברהם ליעקב לבדו.
| א. |
הבא ראיות נוספות לדבריו, שהברכות שבירכו האבות לבניהם לא היתה להם לעצמם, למשך ימי חייהם, אלא מכוונת גם לזרעם ולזרע זרעם! |
| ב. |
מהן חולשות תפיסתו הכללית של שד"ל? |
| ג. |
התוכל להסביר את העדר "ברכת אברהם" בפסוקים כ"ח-כ"ט ואת הזכרתה בכ"ח פסוק ד', בדרך אחרת שלא כשד"ל? | |
