וינחם ה' כי עשה את האדם

קאסוטו בספרו "מאדם עד נח" (עמ' 176) מצביע על ההקבלות שבין פסוקי פרקנו לבין פסוקים אחרים בפרשת בראשית:

פרק א'	פרק ו'
פסוק ל"א "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה"	פסוק ה' "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ"
פסוק כ"ח "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"	פסוק א' "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" פסוק ה' "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ"

קאסוטו, מעיר לזה:

הקבלת המילים מורה על הקבלת העניין. הפעם ההקבלה היא ניגודית.

הסבר מהי משמעותה של הקבלה זו - מה באה ללמדנו.

פסוק ה'

"וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע"

שד"ל:

ד"ה וכל יצר:  מה שהלב קורא ומציירו בדמיונו. והמילה מלשון "יצירה", כמו (ישעיה כ"ט ט"ז) "ויצר אמר ליוצרו", ומצאנו לשון יצירה במחשבה, "הנה אנכי יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה" (ירמיהו י"ח י"א), אבל (תהלים ק"ג י"ד) "כי הוא ידע יצרנו" אין עניינו כן, אלא יצירתנו ותולדתנו, מאין נוצרנו.   

פסוק ו'

"וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם"

פסוק ז'

"כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם"

ראב"ע:

ד"ה וינחם ה': ידוע כי לא אדם הוא להנחם, רק דיברה תורה בלשון בני אדם כי המשחית מה שעשה יראה שניהם.

בכור שור:

ד"ה כי נחמתי כי עשיתים:
וכן (שמואל א' ט"ו י"א): "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי".
וכן (שמות ל"ב י"ד): "וינחם ה' על הרעה".
ומקשים על כל אלו (במדבר כ"ג י"ט): "לא איש אל ויכזב ובן אדם יתנחם"?
ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו עומד בדיבורו. ואף על פי שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה. וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות, ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס, ועל אלו שתיים הוא אומר: "לא איש אל ויכזב", אלא מקיים דברו, "ובן אדם יתנחם" מחמת שאין לו – והוא כל יכול; ולפי שהיה אומר לו בלק (במדבר נ"ג י"ז): "מה דבר ה'?" כלומר: "חזור מן הברכה לקללה!", לכן ענה לו: "לא איש אל ויכזב, שלא יעמוד בדיבורו, כי כל דבריו אמת, ובן אדם ויתנחם, מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו".
אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת זה שנודר, אלא מחמת אותן שנודרין להם, כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה, ודאי מדעת כן הוא אומר אם לא יעמדו במרדן, ואם שבו – ישוב מחרון אפו וייטיב להם, ודברו הוא אמת. וכן הפך, אם אמר להטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה.
וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו, כמו שכתוב (ישעיה מ"ב ז') "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו", וכיוון שקלקלו, הריני עושה עצמי כאילו נחמתי, ואנחם, ומכל מקום החזרה מהם באה; וכך שאול כשהמליכו, מדעת כן המליכו, שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי כמתנחם, ואף על פי שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיווסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.

הכתב והקבלה:

ד"ה וינחם ה': פירושו וירחם ה', כמו (הושע י"א) "יחד נכמרו נחומי", דתרגומו – "רחמי". וכן (יונה ג' ט) "מי יודע, ישוב וניחם האלוהים" דתרגומו "ויתרחם" ...
וטעם המקרא שהתנהג ה' עמהם במידת רחמיו, להאריך להם מאה ועשרים שנה, אולי ישובו. אף שמצד מעשיהם הרעים היו ראויים מיד להשחיתם - מכל מקום לא רצה לאבדם מיד, לפי שהם מעשה ידיו וחס עליהם...

קאסוטו, מאדם עד נח עמוד 177.

ד"ה וינחם ה' כי עשה את האדם: שלושה פעלים יש בפסוק זה: נחם, עשה, עצב. וכל שלשת השרשים האלה באו כבר ודוקא באותו הסדר, בתחילת דבריו של למך (ח' כ"ט) "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" בודאי אין זה מקרה. לכל הפחות יש כאן הקבלה בצורה, הקושרת את שתי הפסקות זו בזו. ואולי יש גם הקבלה ניגודית בענין. למך היה מקוה שבנו יהיה מקור תנחומים מן העצבון היוצא ממעשי ידיהם של בני אדם העובדים עבודה קשה באדמה הארורה; אבל לא שם לב לזה, שכשם שמעשיהם של בני אדם במקצוע העבודה החמרית. היו גורמים עצבון לבעליהם, וכשם שבני אדם משתוקקים היו לתנחומים על העצבון הנגרם להם ע"י מעשיהם החומריים, כך הבורא מתוך עצבון לבו היה ניחם על שעשה את האדם בארץ.

פסוק ו'

"וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"

רמב"ן:  

...והענין, כי "המה מרו ועצבו את רוח קדשו" (ישעיה כ"ג י') בפשעיהם. וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אלוהים, וכן הלשון במחושב כדרך (בראשית כ"ד מ"ה) "אני טרם אכלה לדבר אל לבי" וזולתו.

מדרשי התורה לאנשלמה אשתרוק:

ויתעצב אל לבו: יש אומרים שכינוי "לבו" שב אל האדם, כי ניחם ה' במה שעשה את האדם, וזה כי עשה אלוהים את האדם ישר ונתן לו בשכלו לבחור בטוב ולמאוס ברע, והוא הרבה אשמה ונתעצב ונתעצם ללכת אחרי שרירות לבו ורוע תכונתו, כמו (תהלים קל"ט) "וראה אם דרך עוצב בי"..., כי אמר דוד: ראה אם נטה לבבי בדרך עוצב ותכונה רעה ונחני בדרך מישור.
או אמר "אל לבו" כמו על לבו. והרצון שלא נתעצב ה' בבריאת האדם במה שעשהו, כי כבר עשאהו בשלמות. רק נעצב וכעס על לבו של האדם ועל חפצו ורצונו לרע לו.

פסוק ח'

"וְנֹחַ מָצָא חֵן"

בכור שור:

צחות לשון העברי להפך אותיות השם על אדם טוב לטובה ועל אדם רע לרעה.