השבים מן המלחמה

פסוקים ה'-ו'-ז'

"מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב...  פֶּן יָמוּת...
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב... פֶּן יָמוּת...
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב... פֶּן יָמוּת..."

נחלקו הדעות בטעם מצווה זו, והנה מקצתם:

ספרי ק"א::

 למה נאמרו כל הדברים הללו? שלא יהיו ערי ישראל נשמות.

ראב"ע:

ד"ה חנכו: והטעם כי לבו וכל תאוותו לחנוך ביתו, והנה לבו לביתו, לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים.

רמב"ן, פסוק ד':

ד"ה כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם: ... ... וציוה על השלושה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס .

רשב"ם, פסוק ה':

ד"ה ילך וישוב לביתו: אם ירך לבבו וירא מזלו פן ימות במלחמה, שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג, שמא אין לי מזל לחנך את ביתי או את אשתי או את כרמי, ולכך גרם מזלי ללכת עתה במלחמה ומתוך כך ירא למות, ושלושה מעשים הזכיר, בית ואישה וכרם, ולבסוף כולל כל הדברים "מי האיש הירא ורך הלבב", בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים.
וכן בקוהלת מונה שלושה דברים וחוזר וכולל: (א' ג') "מה יתרון לאדם" – הלא גרוע הוא מכל, שהרי דור הולך ודור אחר בא, שאין הבנים כדמות האבות ואין זה זיכרון. אבל "הארץ לעולם עומדת כמו בששת ימי בראשית, וכן השמש (א' ה') וכן הנחלים (א' ז') וחוזר וכולל (א' ח') – "כל הדברים יגעים", כל מעשה בעולם כך הם כולם כמששת ימי בראשית, אבל טורח ויגיעה הוא להזכיר את כולם, ולא יוכל איש לדבר ולא תמלא אוזן משמוע, אם יספרו לו, אלא זה הכלל א' י"ד: אין כל חדש ולכולם יש זיכרון, אבל (א' י"א) "אין זיכרון לראשונים", שאין הילוד דומה למוליד.

ספר החנוך:

והעניין להיות מחזירים מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או בנה בית ולא שכן בו או ארש אישה ולא לקחה והירא מעבירות שבידו, זהו דבר ראוי וכשר, כי כל אלה בני חלושים מאוד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת על הדברים הנזכרים, ואלו יניאו לב אחיהם... וכל דרכי התורה יושר ואמונה.

הבאור:

ד"ה ואיש אחר יחנכו ויש לך לחוס על בונה, נוסע ומארס, כי ה' אלקיך הוא הנלחם ואינך צריך לחיל רב, לכן תחמול עליהם.

שמשון רפאל הירש:

בעצם ימי המלחמה מדגישה התורה את חשיבותן המכרעת של דרישות השלום ותפקידיו, אחרי שאיננה מבססת את ה"ילך וישוב" ב"פן ימות" ויהיה הבית שמם, הכרם בלתי נעבד, האישה – אלמנה, אלא בנמקה: "פן ימות ואיש אחר יחנכנו, יחללנו, ויקחנה". הרי גלוי לעין כל שהיא – התורה – מחייבת כל יחיד ויחיד למלא בגופו את תפקידי השלום ושעל כן חובת עבודת הצבא נדחית לגבי מי שנכנס למלא את התפקידים באופן קבוע במסבות חדשות.

שד"ל, פסוק ז':

ד"ה ומי האיש אשר ארש אישה: החוק הזה ושנים שלפנינו – אשר בנה ואשר נטע היו גורמים ריבוי עבודת הקרקע ולקיחת נשים בישראל. ואין ספק, כי כל אלה מצוות הן ולא היתר בלבד, שהרי אם יותר לאחד מהם לעמוד במלחמה יבושו האחרים ולא ישובו לביתם, כי חבריהם יקראו אותם רכי לבב.

פרק כ' פסוק ג'

"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם"