דברי המלאך לאישה
פסוק ג'
"הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה
וְלֹא יָלַדְתְּ
וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן
פסוק ד'
וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא
וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר
וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא
פסוק ה'
הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן
וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ
כִּי נְזִיר אֱ-לֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר
מִן הַבָּטֶן
וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" |
דברי האישה למנוח
פסוק ז'
"----------
הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן
וְעַתָּה
אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר
וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה
----------------
----------------
כִּי נְזִיר אֱ-לֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר
מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ" |
במדבר רבה י' י"ז:
היא הוסיפה "עד יום מותו" לפי שלא ידעה מה שעתיד, אבל המלאך שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו (עוד זמן ממושך לפני מותו) ע"י דלילה, לא אמר "עד יום מותו".
אלשיך:
אמנם חסה על כבוד אישהּ פן ידאג באומרו, למה החשיב המלאך אותה לדבר אליה ולא אליו, על כך התחכמה לבלתי אמור לו אלא שדבר לה רק מה שחייבת לעשות בעצמה, שהוא "אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומאה" – אך "ומורה לא יעלה על ראשו" הוא דבר בלתי נוגע אליה וזה היה יכול המלאך לאומרו אליו ולא היה צריך לאמרו אליה.
יחזקאל קויפמן:
הסיפור בפסוקים ו'-ז' שונה בפרטים מן הסיפור בפסוקים ג'-ה'. באמנות יפה שם המספר את תיאור מראה העליון בפי האישה והיא גם המספרת על הרושם שעשה עליה. מתוך כך מוסבר משום מה לא שאלה למקומו ושמו.
האישה אינה מזכירה במפורש את מצוות המלאך "ומורה לא יעלה על ראשו", אבל אין ספק שזה כלול במילים "כי נזיר אלוקים יהיה הנער".
הבשורה שהבן יושיע את ישראל לא נקלטה בזכרונה של האישה, נקלטה רק הבשורה האישית.
| 1. |
מה ההבדל בין שתי השיטות בהסבר השינויים ומהי חולשת פירושו של קויפמן? |
| 2. |
התוכל לתת הסברים להבדלים, אחרים משניתנו לעיל?
בייחוד להעדר דבריו האחרונים של המלאך במסירת דבריו ע"י האישה? |
פסוק י"ב
"מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ"
רש"י:
מאי חזי למעבד לעולימא ומה נעביד ליה?
אברבנאל:
ולא הייתה כוונתו לשאול, מה יעשו לנער (כי לא יאמר על זה "משפט הנער ומעשהו") אבל שאל שיגיד לו העתיד והנפלאות אשר יעשה אחרי הגדל הנער הזה, אחרי אשר הא-ל יתברך מולידו על דרך נס, ושגזר שיהיה נזיר, ושיהיה נזירותו מן הבטן, שבלא ספק כל זה יורה על היותו נולד לתכלית מה.
מלבי"ם:
רוצה לומר, בפעם הראשונה היגדת משפט אישה והנהגתה, עתה תורנו.
א. "משפט הנער", איך יתנהג;
ב. "ומעשהו", שאחר שיעדת אותו טרם נולד, בודאי יעשה גדולות.
הודיענו מעשהו וגברותו.
יחזקאל קויפמן:
מה צריך להיות מנהגנו עם הנער ומה נעשה בו... משמעות השאלה: איך לנהוג בימי הריונה של האישה ומה נעשה לכשיולד הבן. אם האיש יחזור על דבריו, יהיה זה אות נוסף.
| 1. |
מהם שני הפירושים הניתנים בזה לפסוקנו? |
| 2. |
התוכל להכריע ביניהם ולהוכיח צדקת אחד מהם. |
| 3. |
ב"באור" לשופטים מצינו שני תרגומים. כמי מן המפרשים דלעיל תרגמו המתרגמים:
(א) וואס יאלל דען די בעשטימטונג רעס קנאבען זיין אונד זיין געשעפט.
(ב) וויא זאלל דאז פערהאלטען זיין, וועגען דעס קנאבען, אונד וואס זאלל זינעטוועגען געשעהעך. |
פסוק י"ב
"מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ"
השווה את תרגום יונתן לפסוקנו לתרגומו במקומות הבאים:
כאן: מה יהיה דחזי לרביא (מה יהיה ראוי לנער).
שופטים י"ח ז'
"יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים"
- כהלכת צידונאי.
שמואל א' ב' י"ג
"וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם"
– ונומסא דכהניא.
שמואל א' כ"ז י"א
"כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים"
– דכן עבד דוד וכדין הלכתיה כל יומיא.
שמואל א' ח' י"א
"זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ"
– דין יהי נמוסא דמלכא.
|
מה ראה המתרגם לשנות מקומנו מתרגומו בשאר המקומות? |
| 1. |
פסוק ה'
"כִּי נְזִיר אֱ-לֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן"
במדבר רבה פרשת נשא (ה):
גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר, שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זימה. ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אילו היה שותה, לא היה לו תקנה לעולם, מרוב שהיה רודף אחר זימה.עבור על כל פרקי שמשון והבא הוכחה לכך ששמשון באמת קיים דיני נזירות מן היין. |
| 2. |
פסוק י"ג
"מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר"
ויקרא רבה צו (ט'):
בר קפרא אמר: גדול שלום, שדיברו הכתובים דברי בדאות בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה, הדא הוא דכתיב (בראשית י"ח) "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" אבל לאברהם לא אמר כן אלא "ואני זקנתי".
בר קפרא אמר הרי: גדול שלום, שדיברו כתובים לשון בדוי בנביאים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, שנאמר "הנה נא את עקרה ולא ילדת, והרית וילדת בן", אבל למנוח לא אמר כן, אלא "מכל אשר אמרתי לאישה תשמור".
מקשים מפרשי המדרש: למה אמר אצל אברהם שדיברו כתובים "דברי בדאות", ואילו כאן אמרו "לשון בדוי"?
ישב קושייתם! |
פרק ז' פסוק פ"ז
"כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת"
| 1. |
היכן מתחלקת הצלע הראשונה? |
| 2. |
מהו הקושי בתחילת הפסוק ואיך אפשר ליישבו? |
| 3. |
"אילים שנים-עשר" בא בטעמים מהפך פשטא, שאין אחריהם זקף. מהו הטעם המפסיק הסוגר על פשטא זאת? |
| 4. |
במקום איזה טעם מפסיק אחר באה פשטא זאת? ועיין עוד בדברים כ' (צלע ב'), שופטים ט"ז כ"ג (צלע א') - גם בשתי הצלעות האלה בא צירוף הטעמים: רביע פשטא תביר טפחא. |
