אהרן ובניו הנותרים

פסוק ט"ז

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף"

פסוק ט"ז

"וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם"

ספרא מ"א:

ר' אליעזר אמר "הנותרים" – קרובים היו לישרף [נ"א: לשטף] אלא שריחם הקב"ה על אהרן.

העמק דבר:

ועל כן קצף בשביל שהיה חושש שלא יענשו גם המה חס ושלום בשביל שאינם נזהרים בקדשי המקדש. וזה היה קשה על משה רבנו יותר מאילו עברו על מצוות עשה בעלמא, שאינו ראוי לקצוף טרם חקור דבר. אבל נרתע מפחד העונש.

להבנת דברי הספרא:

מלבי"ם, "אילת השחר" (מבוא לפירושו לספרא) כלל תס"ו:

יש הבדל בין "נשאר" ובין "נותר". "נשאר" מציין שנשאר בכוונה. "נותר" מציין שנותר מעצמו שלא בכוונה.
ומזה יעמוד עוד הבדל: "הנשאר" לא היה משותף עם הכלל, והנותר היה משותף עם הכלל.

ר' נפתלי הרץ ויזל, (ה"באור" לספר ויקרא):

דברי הפרשה סתומים... ולפרש במה נחלקו משה ואהרן לפי משמעות הכתוב יראה בעיני כי שעיר החטאת בין שיתפרש על שעיר חטאת המפורש בעניין למעלה (ט' ג') "קחו שעיר עזים לחטאת", או על שעיר ראש חודש – הכל עניין אחד, כי ה' ציוה למשה שיאמר לאהרן ולבניו שיאכלו נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמי העם (י' י"ב–י"ד) ולא ציוהו על אכילת החטאת וכן משה ציוה לבד על אכילת מנחה וחזה ושוק ולא דיבר כלום מאכילת חטאת, וסבור משה, לפי שהמנחה והשלמים אינן לכפר, הוצרך ה' לצוותו שיאכלוהו אוננין, אבל החטאת שבא לכפר על עוון העדה, וצריכין הכוהנים לאכול בשרו ובעלים מתכפרים, לא היה צריך לצוותו על אכילתו, וכל שכן הוא, כי כבר הגיד להם דיני החטאת בפרשת צו, וידעו שבשר חטאת חיצונה נאכל לכוהנים בעזרה, לכן כשדרש עליו והגידו לו ששרפוהו - קצף, שהיה להם לאכלו.

דעות שונות לפרשנים בהסבר חלוקי הדעות בין משה ואהרן.

רש"י:

ד"ה הייטב בעיני ה': אם שמעת בקדשי שעה (שאפילו אני אונן, חייב הייתי לאכול) אין לך להקל בקדשי דורות (ושעיר של ראש חודש – קדשי דורות הוא).

רשב"ם:

ד"ה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם: ... היא העולה והחטאת של אהרן ובניו למעלה (ט' ב') "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה", והבנים סייעו לאהרן בקבלת הדם, כאמור למעלה (ט' ט' ב'). וכן אמר אהרן: למה קצפת על בני, הלוא היום הזה הקרבנו אני ובני קרבנותינו שנתחנכנו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה "ותקראנה אותי כאלה", והאיך אוכל חטאת של קדשי קדשים ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתנו?

הכורם, (מבני חבורת "הבאור" בסוף המאה ה-18):

הכוונה: אם כבשתי צערי ולא בכיתי להצדיק דין שמים ברבים, הייטב בעייני ה' לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת ולבי מלא יגון ועצב, ובשר קדשים ראוי לאכלו בשמחה ולא באבלות.

שד"ל:

ד"ה "הן היום הקריבו": אני וארבעה בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותינו לכפר בעדנו ואף על פי כן קרו אותי כאלה, שמתו שני בני. אם כן הרי אין אנחנו רצויים לפני המקום. ואם כן – אם אכילת החטאת היא כאשר אמרתי לכפר על העדה (עיין רש"י י', י"ז, ד"ה "ואתה נתן לכם"), היתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום? ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בליבנו, שעדיין אנו רצויים לפניו ועדיין אנו כדאיים לכפר על העם, "הייטב בעיני ה'?" – הלוא יותר תבער חמתו על זדון לבנו זה.