מטה אהרן

רש"י, פסוק כ"ג:

ד"ה ויגמול שקדים: כשהוכר הפרי, הוכר שהן שקדים, לשון ויגדל (בראשית כ"א) לשון "ויגדל הילד ויגמל" ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו (ישעיה י"ח) "ובוסר גומל יהיה ניצה". ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפרות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא, כמו שמצינו בעוזיה (דבה"י ב' כ"ו) "והצרעת זרתה במצחו".

אברבנאל:

...ומאשר פרח מטה אהרן לבית לוי "ויוצא פרי ויצץ ציץ ויגמל שקדים" הורה ששבט לוי נבחר בכללו לעבוד במקום בכורות ישראל, ועל זה אמר "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי".
ואשר אמר "ויצץ ציץ" הורה שאהרן נתיחד לכהונה גדולה ויזכה לבגדי כהונה גדולה, שהציץ הוא הגדול שבהם במעלה.
ובמה שאמר "ויגמול שקדים" הורה שזרעו נבחר להתמדת הכהונה עד עולם, מלשון "כי שוקד אני על דברי לעשותו".

רבנו בחיי על התורה:

מה שגמל שקדים ולא פרי אחרים, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פרות ומפני זה נקראו שקדים, מלשון שקידה, כמו שנאמר (ירמיה א') "כי שוקד אני על דברי לעשותו".
והפרי הזה הוא מר מתחילתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מידת הדין לעולם. (ירמיה) "מקל שקד אני רואה", כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים, רמז על פורענות ועל מרירות מידת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש ע"י נבוכדנצר... וכן המטה הזה שגמל שקדים מתוך שם הפרי ומהירותו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה, הקב"ה ממהר להפרע ממנו ומותח מנגדו מידת הדין.

המלבי"ם, פסוק י"ט:

ד"ה והנחתם באהל מועד: לרמוז כי השבט שיבחר ה' ללויה והנשיא שלו שיבחר לכהונה יהיה כזית רענן בבית א-לוהים...

פסוק כ':

ד"ה והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח: שזה סימן שמטהו שמציין את הנשיא עם שבטו יתעורר בו רוח א-לוהים ויוציא פרי קודש הילולים, וכמו שהתעורר במטה פעולה נפשית שהיא הפריחה שבאה ע"י התעוררות נפש הצומחת.

מקרא כפשוטו:

ד"ה שקדים: השוקד והשומר שניהם אחד בלשון המקרא. ולפי ששבט לוי שומרים משמרת הקודש, לכן גמל מטה לוי שקדים, והוא לשון נופל על לשון.

פסוק כ"א

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם"

במדבר רבה י"ח כ"ג:

"ומטה אהרן" נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואמר להם: "כולכם מקורה אחת טלו מקלכם" ועל מה עשה? (משלי כ') "כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע". שלא יאמרו: מקלו היה לח והפריח.

רש""י, (על פי תנחומא):

ד"ה בתוך מטותם: הניחו באמצע שלא יאמרו: מפני שהניחו בצד שכינה פרח.

פסוק כ"ח

"כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת"

רש"י:

ד"ה כל הקרב הקרב וגו': אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כלומר רשאים להכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחברו ויכנס לתוך אהל מועד – ימות.