מבנה הפרשה וברכת כהנים

ראב"ע, פרק ד' פסוק מ"ט:

ד"ה על עבודתו: ונסמכת פרשת וישלחו מן המחנה בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם.

פרק ה' פסוק ד':

ד"ה ויעשו כן: ונסמכה פרשת איש או אשה, כי צרעת והזוב יבואו בעבור מעל.

פסוק י':

ד"ה ואיש את קדשיו לו יהיו: וטעם הסוטה בעבור "ומעלה בו מעל".

פסוק ל"א:

ד"ה ונקה האיש מעון: יש אומרים, שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה, שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה; ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת, כי רובי העברות – סיבתם היין. ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת להבעל.

פרק ו' פסוק כ"א:

ד"ה מלבד אשר תשיג ידו: ונסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר, כאשר השלים תורת הנזיר שהוא קדוש – הזכיר תורת כהנים שהם קדושים.

רלב"ג, לפרשת אשם גזלות פרק ה', פסוקים ה'-י':

וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה להסיר הרע מן המחנה, אשר יביא למריבה וקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואל.

לפרשת סוטה:

הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה שלום בית קודם לשלום העם, לפי מה שנתבאר בפילוסופיה המדינית. ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר, וזה מנהג בתורה במקומות רבים.

לפרשת נזיר:

והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא. והשקטת זה הריב הוא מה שיקדם בסדר בענין שלום הבית ושלום המדינה, ולזה שמתו התורה אחרון בסדר. וענין זאת הפרשה הוא לרפואת מי שיצרו גובר עליו, כי הוא צריך שיצער עצמו מן היין, כי היין הוא סיבה חזקה להגביר היצר הרע ולהמשיך ממנו הפסד והגנות במדות ובעיון.

לפרשת ברכת כהנים:

ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויהיה הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכלל, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על ענין השלמות והשלום האמתי.

בעל עקדת יצחק, מקשה:

מה תועלת במצוה הזאת, רצוני כשיֵאמרו (ה"י" בצירי) הברכות האלה מפי הכהנים אל העם, כי הוא יתעלה הוא המברך, ומה יוסיף ומה יתן, כי יברכו הכהנים או יחדלו, וכי היה להם לסייעו?

והוא מיישב קושייתו בהביאו דברי הגמרא:

שבת פ"ט ע"א:

כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו (הקב"ה): משה, אין שלום בעירך? (רש"י: אין דרך ליתן שלום במקומך?)
אמר לפניו (משה): ריבונו של עולם, כלום יש עבד נותן שלום לרבו? אמר לו: מכל מקום היה לך לסייעני!

ר' חיים יוסף פולאק, פרשן "העקדה", מפרש דברי הגמרא הסתומים הנ"ל:

"ששאלו הקב"ה: ההשתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה ושלמותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית?
אבל משה חשב שאין זה בכח אנוש ("לתת שלום לעירו"), כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בחומר בני אדם, וגם אם יזכה ארחו וייטיב מעשיו, לא יסבב בזה קיומו וקיום החברה יותר זמן מאשר קצוב לו ולהם על פי טבעם מיד ה' יתברך, שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע. ועל כן השיב: "כלום יש עבד נותן שלום לרבו?!"
ועל כן הורה ה' יתברך: הן אמת שהכל תלוי בו וברצונו, אבל בכל זאת חוב האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה במידות ישרות, כי רק באופן זה יהיו הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלוקים, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה עד שתעבד ותזרע כראוי: וזהו שאמר לו הקב"ה: "מכל מקום היה לך לסייעני!"

פסוק כ"ז

"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם"

אלשיך:

אמר "כה תברכו" והתיחסו אתם למברכים באמור להם עצמם 'יברכך', לא שיאמרו לה' 'ברכם ה' ושמרם'; והטעם כי הנה על ידי כך "ושמו את שמי על בני ישראל" – הם מכוונים אותם לקבל הברכה ומשפיעים עליהם – מה שאין כן בדברם עמו יתברך, "ברכם ה'" – אין אתם משימים שם ה' על ישראל לכוונם אליו.

הכתב והקבלה:

לא נוכל לפרשו מן (בראשית ט"ז) "שם על שכמה", שעניינו הנחת חפץ במקום, אבל הוא מענין (דברים י"א) "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" שהמכוון בו עיון והתבוננות, ומכל מקום אינו יוצא מעיקר הוראתו, כי דומה כאילו חיוב הדבר מוטל עליו, דבוק בו, בל יוכל לעזוב אותו, ועל כוונה זו יאמר האשכנזי: דיא זאכע ליגט מיר אויף.
וטעם "ושמו את שמי על בני ישראל" במה שהם מברכים את הברכה הנזכרת, שמייחדים בה כל הטובות וההצלחות הזמניות והנצחיות רק אליו יתברך. בזה יעורר את לב בני ישראל שלא ישימו בטחונם בחכם ועוצם ידם לעשות חיל, כי כל זה שוא ונתעה אם ה' לא יפתח את אוצרו הטוב לברכם ולשמרם ולהשפיעם בכל טוב, ומבט תקותם לא יהיה רק על ה', וכל דאגת לבבם רק להיות דבוק בו בלי פירוד מחשבי. ויתורגם לפי זה "זיא זאללען מיינען נאמען דען זאהנען ישראל'ס אנגעלענגען זיין לאססען".