מדבר שקר תרחק
שמות פרק כג, פסוק ז
א. | הפליאה בלשון "מדבר שקר תרחק" |
בעל צידה לדרך, (על פירוש רש"י):
קשה לי, למה שינה הכתוב לומר האזהרה בלשון זה, מה שלא עשה כן בשום מקום? ונראה לי, משום שאין לך עבירה יותר תדירה ומצויה כמו דבר שקר, כדאיתא בבראשית רבה ע' ח': בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתות כתות, חסד אומר: "יברא!" ואמת אומר: "אל יברא, שכולו שקרים!" לפיכך צריך הכתוב לכתוב בלשון זו... כן נראה לי.
מה הפליאה בלשון פסוקנו, שלא מצינו דוגמתו "בשום מקום"? |
ב. | לא יעשה דיין סנגורין |
שבועות, דף ל ע"ב:
תנו רבנן: מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".
רש"י, שם:
ד"ה שלא יעשה סניגרון לדבריו: אם דן דין שלבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור, להוציא דין לאמיתו.
הערוך השלם, ערך "סניגור":
"מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו" פירוש: כיון שראה זכות לאחד ואחר כך ראה לו חיוב, לא יהא מטעין דבריו הראשונים, כדי להעמיד דבריו, אף על גב דאיכא למימר, דשפיר מצי לקיים דבריו הראשונים, הואיל ועושה כדי להעמיד דבריו – כמשקר דמי.
רמב"ם, סנהדרין כ"א הלכה י' (עפ"י הגמרא דלעיל):
מניין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין? שנאמר "מדבר שקר תרחק" אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק.
ד"ה מניין לדיין שלא יעשה מליץ: שבועות ל': מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו... וסניגרון פירוש מליץ, מלשון סניגור. ומפרש רבנו, שהכוונה שלא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין, כלומר שלא יהיה לו סניגור לו בטענותיו, לומר: "יפה הוא אומר", ורש"י פירש בענין אחר.
1. |
מהו ההבדל בין רש"י לבין הרמב"ם בפירוש הגמרא דלעיל? |
2. |
מה הוא השקר שממנו יש להתרחק לדעת הגמרא הזו, אם נפרשה כרש"י ואם נפרשה כרמב"ם? |
ג. | יודע בחברו שהוא גזלן |
שבועות ל ע"א:
מניין לדיין שיודע לחברו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחברו שהוא גזלן, מניין שלא יצטרף עמו?
(רש"י:
ד"ה שלא יצטרף עמו: ואע"פ שהעדות אמת!)
תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".
1. |
הסבר מהו "השקר" שממנו יש להתרחק לפי דברי הגמרא האלה, הן הכוונה היא בשופט שידין דין אמת ובעד שעומד להעיד עדות אמת? |
2. |
הסבר, כיצד אין לימוד זה זהה עם הלימוד היוצא לנו מן הפסוק כ"ג א' "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". ועיין רש"י שם. |
ד. | התנהגות של שקר בבית הדין |
שבועות לא ע"א:
מניין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש אצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: "לבוש כמותו או הלבישהו כמותך"? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".
מניין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".
הסבר מהו ה"שקר" שממנו יש להתרחק בכל אחד משני המקרים? |
ה. | יודע בדין שהוא מרומה |
שבועות ל' ע"ב:
מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה
רש"י:
שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותם אמת
שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין – אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים?
תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק"
רש"י:
ד"ה קולר: שלשלת העון.
רמב"ם, סנהדרין פרק כ"ד הלכה ג':
ומניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר: "אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים?" תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". כיצד יעשה? ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות; אם נראה לו לפי דעתו שאין בו רמאות, חותך את הדין על פי העדות, אבל אם היה לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אף על פי שאינו יכול לפסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הִטְעָם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינן רוצים לגלותם – כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר; והרי הדברים מסורים ללבו והכתוב אומר (דברים א') "כי המשפט לאלוקים הוא".
אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן, התרחק מאותו הדין ואל תדין אותו כלל. ואף על פי כן, אם הוא נקי וצדיק בדין, שכבר נגמר הדין לזכות, אל תהרגהו עוד, מאחר שכבר קיבלת העדים וגמרת הדין. ולא נתת לבך על זה עד לסוף, שאם אתה הצדקתו, אני לא אצדיקנו, כי רשע הוא וחייב מיתה, כדכתיב "והאלוקים אנה לידו" (שמות כ"א).
1. |
הסבר למה אין לימוד זה כלול ב"לא תטה משפט", אלא דווקא ב"מדבר שקר תרחק"? |
2. |
נאמר בפוסקים שאין לפגוע בכבוד אחד הדיינים, לא בראשון שנסתלק מן הדין ולא בשני שרוצה לדונו. הסבר מה הסיבה לכך - הלא אחד משניהם שונה? |
3. |
מה ראה הרשב"ם לכתוב במקום דברי הגמרא "שיודע בדין שהוא מרומה" – "אם נראה בעיניך"? |
4. |
מה ראה הרשב"ם להביא מכל דברי הגמרא דווקא עניין "דין מרומה" כפירוש לפסוקנו? |
5. |
כיצד מפרש הרשב"ם את ה"נקי וצדיק" שבפסוקנו? |
6. |
מהו הקושי בפסוקנו המתיישב ע"י פירושו של הרשב"ם? |
7. |
לשם מה נעזר הרשב"ם כאן בפסוק כ"א י"ג מתוך פרשתנו? |
ו. | "לא תענה" - "מדבר שקר" |
שבועות ל"א ע"א:
מניין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי, שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה
(רש"י:
משקר)
מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מניין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר (שמות כ"ג ז'): "מדבר שקר תרחק".
האי "מדבר שקר תרחק" נפקא הא? ודאי שקורא קמשקר ורחמנא אמר: "לא תענה ברעך עד שקר"?!
אלא כגון דאמר ליה: "חד סהדא אית לי (עד אחד יש לי) ותא אתה וקום התם (ובוא אתה ועמוד שם ושיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד, כלומר שיש לי שני עדים ולא רק אחד) ויודה אמת, דהא לא מפקת מפומך שקרא (=שלא תוציא מפיך דבר שקר), אפילו הכי אסור? שנאמר "מדבר שקר תרחק".
הסבר לפי זה מהו ההבדל בין שני הצווים, בין "לא תענה ברעך עד שקר" ובין "מדבר שקר תרחק". |
ז. | התפישה המסולפת של "שקר" |
ויקרא רבה ו', (בתרגום עברי על פי ספר האגדה לביאליק-רבניצקי):
מעשה באדם אחד שהפקיד אצל בר תלמיון מאה דינרים. הלך ובקשם ממנו. אמר לו בר תלמיון: מה שהפקדת בידי מסרתי בידך. אמר לו: בא ואשביעך.
מה עשה בר תלמיון? נטל קנה וחקקו (=עשה חלל בתוך הקנה), ונתן בו דינרים הללו והתחיל סומך עליו. כיון שהגיע לבית הכנסת, אמר לו: טול קנה זה בידך ואני אשבע לך. אדון הבית הזה! (=הריני נשבע באדון הבית הזה), מה שהפקדת בידי מסרתי בידך!
נטל את הקנה (המפקיד, התובע את שלו) וזרקו לארץ, התחילו דינרים מתפזרים והוא מלקטם. אמר לו בר תלמיון: "לקט, לקט – משלך אתה מלקט!"
מהי התפישה המסולפת של "שקר" שנגדה נלחם המעשה הזה? |