פסוק ד'
"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"
רש"י:
ד"ה למען אנסנו: כי אנסנו.
הרא"ם:
אמר רש"י "כי" מפני שמילת "למען" לעולם מורה על הסיבה התכליתית והסיבה התכליתית היא סיבת הפועל, למה יפעל; ופה הפועל שהוא "ממטיר" הסיבה התכליתית היא להאכילם, כי לולא זה היו מתים ברעב, לא בעבור שינסנו. ואם כן "למען אנסנו" אינו טעם רק ל"ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו", כאלו אמר: "לא ילקטו היום לצורך מחר, מפני שבזה אנסנו לדעת אם ישמרו צוויי או לא", שבזה לא תפול מילת "למען", מפני שלא תבוא מילת "למען" המורה על הסיבה התכליתית רק על העשיה: עשה כך בעבור כך, לא על העדר העשיה. ופירוש "ולקטו דבר יום ביומו" הוא שלא ילקטו היום לצורך מחר, והוא לא תעשה.
לפיכך הוכרח רש"י לשנות מילת "למען" עם מילת "כי" כאילו אמר: לא ילקטו היום לצורך מחר, מפני שאני רוצה לנסותו לדעת אם ילך בתורתי אם לא.
גור אריה:
כי מילת "למען" משמע שהוא נמשך מן נתינת המן, כלומר שלכך אתן לחם מן למען אנסנו, כי כל "למען" הוא נמשך מן הדבר, כמו שאמר הכתוב (שמות ט"ז ל"ג) "קח צנצנת אחת... למען אשר יראו הלחם" שדבר זה נמשך מן המן שנתן שם.
וכאן לא יתכן לפרש כך! שהרי זה בעצמו מה שנתן להם את המן, בזה היה מנסה אותם. לכך פירש רש"י, כי מה שאמר "למען אנסנו" רצונו לומר: כי אנסנו, דהיינו: בנתינת המן היה מנסה אותם.
| 1. |
לפי דעת רש"י מילת "למען" בפסוקנו קשה.
הסבר מהו הקושי, הן לדעת הרא"ם הן לדעת הגור-אריה. |
| 2. |
הרא"ם מביא כהוכחה לדעתו את רש"י, דברים ט"ז ג':
ד"ה למען תזכור: ע"י אכילת הפסח והמצה את יום צאתך.
הסבר, מהו הדמיון שבין הפסוק ההוא לבין פסוקנו, ובמה דברי רש"י שם עשויים לתמוך בדעתו של הרא"ם כאן? |
רש"י:
ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי: אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.
| 3. |
הרא"ם, מקשה:
ולמה לא יפרשנו כאן כפי שפירש בעקב (דברים ח' ג') ד"ה התשמור מצוותי: שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו. יישב קושייתו! |
פסוק כ"ח
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי"
בבא קמא צה ע"א:
אמר לו רבא לרבה בר מרי: מנא הני מלתא דאמרי אינשי "בהדי הוצא (קוץ) לקי כרבא (כרוב)?
רש"י:
קוץ הגדל אצל הכרוב, כשבא לעקרו (את הקוץ) פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו, כלומר: שכני רשע לוקין עמו – עם הרשע.
אמר לו: דכתיב (ירמיה ב') "למה תריבו אלי? כולכם פשעתם בי! נאום ה'". אמר לו: את אמרת מהתם (משם, מן הפסוק בירמיה) ואנא אמינא מהכא: (שמות ט"ז) "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי".
ספר חסידים, ק"ט (הוצאת מקיצי נרדמים):
(שמות כ"ד ד') "ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל", י"ב לכל שבט ושבט. ולמה י"ב? לפי שכל ישראל ערבים זה בזה ובכל שבט נביא בשביל כל ישראל.
וכן בימי עזרא (ה' ל"ה) הביא י"ב פרים י"ב עזים לכפר על כל ישראל. ועוד כתיב בדניאל (ט' ה') "חטאנו ועוינו והרשענו" אף על פי שהוא לא חטא, כלל עצמו עמהם, ושמעון הצדיק היה מתוודה ביום הכפורים "חטאתי עויתי פשעתי אני וביתי" לפי שהצדיקים נענשים בעבור הרשעים. ועוד שהקב"ה אומר למשה ולאהרן (ט"ז כ"ח) "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי?" מפני שכל ישראל ערבים זה בזה כדי שיזהירו וימחו בידם, כדי שיקיימו (ויקרא י"ט) "ואהבת לרעך כמוך".
| 1. |
מה הקושי בפסוקנו המתיישב על פי דבריהם? |
| 2. |
התוכל להסביר מה ראה רבה בר מרי להביא ראייתו מן הנביאים ולא הביאה מפסוקנו? |
| 3. |
מה ההבדל בין דברי רבא לבין דברי בעל ספר החסידים בתפישת פסוקנו? |
1) פסוק כ"ח
ד"ה ויאמר ה': משה כנגד כל ישראל והטעם, שיאמר לישראל ככה
- וטעם מצוותי על האנשים שהותירו ממנו עד בוקר.
- וטעם ותורותי, שהשם הורה להם טעם השבת, על כן לקטו לחם משנה.
- וטעם לשון רבים, מצוותי ותורותי, כי כל המצוות והתורות הם אמת בלי כל ספק כמשמעם, ויש להם סודות בדברי הנשמה, ולא יבינום רק המשכילים, ועל כן כל מצוה היא שתים. |
| א. |
מה הם הקשיים השונים שמיישב הראב"ע בדבריו אלה? |
| ב. |
האם מסכים ראב"ע בתחילת דבריו עם דברי הגמרא שהובאו לעיל או עם דברי רש"י לפסוקנו? |
| ג. |
לשם מה מוסיף הראב"ע את הדברים המסומנים בקו - איזו דעה רצה לשלול בדבריו אלה? | |
2) פסוק כ"ט (בפירוש הקצר לספר שמות)
ד"ה שבו איש תחתיו: צריכין אנו לדברי קבלה לדעת פירוש "תחתיו", גם "ממקומו", וכן מה שאמר ישעיה (נ"ח י"ג) "אם תשיב משבת רגלך" כמה הוא, ומהו "מצא חפץ", ואיזה דיבור אסור ואיזה מותר, וכל זה מפורש אצלנו בתלמודנו. (השם יכפיל שכר הקדמונים שהסירו כל ספק והעמידו כל דבר על מתכונתו. ועל דרך הפשט, שמצות "שבו איש תחתיו" שלא יצאו ללקוט, כאשר עשו). |
| ג. |
נגד מי מכוונים דבריו? |
| ד. |
הסבר את דבריו המסומנים בקו. |
| ה. |
מדוע מביא הוא את פירושו "על דרך הפשט" בסוף דבריו, ומהו הפירוש שלא על דרך הפשט שאליו התכוון? | |
3) פסוק ט"ו (בפירוש הקצר)
ד"ה מן הוא: מטעם (תהלים ס"א ח') "מן ינצרוהו", (יונה ב' א') "וימן ה' דג גדול", כטעם זימון.
והמפרשים שהוא בלשון ישמעאל תעו, כי לא יאמר כן בלשונם כי אם לאדם לבדו. (פירוש: לא יאמר "מן" בלשון ישמעאל אלא ביחס לאדם בלבד כמלת "מי" בעברית).
ישתחקו עצמות חוי (=אפיקורס שחי בימי רס"ג) הפושע וכל הזונים אחריו, שאמרו כי מנהג זה המן לרדת עד היום במדבר, ואמרו כי כמותו הוא היורד עם הטל בארץ מערב התיכון (הערבים יקראו לאפריקא "מערב" = מאגרעב, ומערב התיכון = אפריקה התיכונה) הוא הנכנס במיני רפואות... ולא התבישו אלה, כי הנה כתוב כי במדבר סין ירד המן והוא מקום ישוב, ועוד כי בארץ שני מלכי האמורי ירד, גם אחרי שעברו את הירדן; ואם היה דבר תולדתי למה לא ירד בשבת, ושאר הנסים הנזכרים?!
ואנחנו ניתן להם עוד עדים נאמנים מכחישים דבריהם, כי זה היורד במערב איננו יורד בכל זמן ולא על כל עלה ואם תשימו אותו בשמש לא ימס ויעמוד ימים וחדשים ושנים ולא יבאש, ואיננו קשה שיוכל אדם לטחון אותו, כי כן הכתוב אומר (במדבר י"א) "וטחנו בריחים" וכן בפסוק "ועשו אותו עוגות" ואיננו כאשר דימו. |
| א. |
כיצד מפרש הראב"ע מלת "מן"? |
| ב. |
לאיזה פירוש הוא מתנגד? |
| ג. |
מהי עמדתו בשאלת הנסים, ולאיזו תפישה הוא מתנגד? |
| ד. |
מצא בפרשתנו (בשלח) עוד מקום (או מקומות) בהם מביע הראב"ע עמדה זו כלפי הנס! |
|
והשווה לדברי ראב"ע את דבריו הבאים בפרשיות שמות, וארא:
שמות ד' ב':
ד"ה ויאמר: דעת חכמי המחקר: איך יתכן זה? והוצרכו לומר: להסיר היבושת, וכל דבריהם רוח, כי הוא דרך מופת ואינו על דרך התולדה.
שמות ז' י"א:
ד"ה ויעשו גם הם: ...ואנשי שיקול הדעת חשבו בלבם לדעת זה הפלא, שה' הסיר יבושת המטה, ודיברו על הבלוע דברים שבדאו הם, והם לא ידעו כי חכמתם תתבלע, כי קדוש ישראל התוו, ורק אנחנו נאמין כי כן היה ולא נחפש איך היה.
