נזיקין

הסבר – למה בנזקי קרן (כ"א ל"ה–ל"ו) הבדילה התורה בין תם למועד, ואילו בנזקי רגל ושן לא הבדילה ומיד משלם נזק שלם?

השווה את סגנון הפסוקים:

כ"א כ"ח

"וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ..."

כ"א ל"ה

"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ..."

כ"ב ד'

"כִּי יַבְעֶר אִישׁ... וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר..."

הסבר מהי סיבת השוני בדקדוק, ולמה לא מצאנו גם בפסוק האחרון שהשור המזיק יהיה נושא המשפט (כגון: כי יצא... ובער...)

על דברי רש"י דלעיל מקשין: והלא בגמרא (בבא קמא פרק ראשון) למדו שאין חילוק בין אם מוליך בהמותיו ובין אם הלכו מעצמן, ולמה פירש רש"י כאן כפי שפירש?

הסבר למה קורא שד"ל כאן בשם "לשון נופל על לשון" ולמה קורא קאסוטו כאן בשם "משחק מילים"?

הבא עוד דוגמאות ללשון נופל על לשון או למשחק מילים.

קאסוטו מביא בין דוגמאותיו גם את כ"ב י"ב "אם טרף יטרף יביאהו עד" – מהו משחק המילים שבפסוק זה?

מה ראה רש"י להוסיף "אם בא לשלם לו"....?

מה ראה רש"י להפוך מלשון יחיד "מיטב שדהו" ללשון רבים "ממיטב שדותיו" – מה תיקן בזה?

ומקשה ר' אליהו מזרחי:

ואם תאמר: כיוון דשמין את הנזק ומשלם לו קרקע דמי נזקו כפי שוויה, מה לי מעידית, מה לי מזיבורית? ככה היא שווה: בית מאתים של זיבורית כמו בית מאה של עידית?

ענה לשאלתו, והסבר אם יש בזה הקלה למזיק או לניזוק!

מה המריצו לרשב"ם לראות את דברי ר' ישמעאל כפשוטו של הפסוק ולא את דברי ר' עקיבא?

בבא קמא דף ס':

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם. שנאמר: "כי תצא אש ומצאה קוצים". אימתי יוצאת אש? בזמן שקוצים מצויים לה. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר "ונאכל גדיש" – "ואכל גדיש" לא נאמר אלא "ונאכל גדיש"! שנאכל גדיש כבר.

רשב"א, פירושי אגדות ברכות פרק אין עומדין:

: ...וזה מנהג חז"ל לשים מילות (=בודדות מתוך הכתובים) לרמז ולזכר ובודאי אין כוונתם להוציא פסוקים מידי פשוטן, אלא כל זה מחכמתם לקבוע דברים הצריכים ונכבדי העניין גדול התועלת בלשונות, לא תשכח זכירתם.

וכתב לדברי הרשב"א הנ"ל בעל תורה תמימה:

אמנם חקרתי ומצאתי, כי אף על פי כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות על לשון איזה פסוק, אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון, שאינו מיושב לפי פשוטו.

הסבר מהו אפוא הדקדוק בלשון פסוקנו שאינו מיושב לפי פשוטו והוא מיושב על פי מדרש חז"ל הנ"ל.

השווה לפסוקינו את ירמיה ד' ג'-ה':

"כִּי כֹה אָמַר ה'... נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים...  פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה"

לפי פירוש ר' יונתן הנ"ל (בגמרא) "האש" בפסוקינו מסמלת את חמת ה' כשם שהיא מסמלת אותה בפסוק בירמיהו.

הסבר, מה מסומל ב"קוצים" בדברי ירמיהו ובפסוקנו לדעת ר' יונתן, ומה הוא השדה?

מהו הקושי בפסוק שעליו בנוי מדרש זה?

מהו הרעיון המסומל בו?

מהו היסוד לכינוי ציון "שדה"?

מהי שאלת הגמרא?

מהו פירוש הפסוק על פי הטעמים המקובלים בידנו? ("עלת" באתנחתא)

לדעת רש"י – בשני פירושיו – אפשר היה שתבוא תיבת "עלת" גם בזקף או בגרש או ברביע. העתק את פסוקנו 3 פעמים וצרף את הטעמים לפי האפשרויות שבדברי רש"י, והסבר מהו פירושו של הפסוק לפי כל אחת מהן.