פרשת משפטים
שנת תשכ"ג
נזיקין
שמות פרק כב, פסוקים ד - ה
פסוק ד'
"כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם"
רש"י:
ד"ה כי יבער: יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו ויזיק אותו באחת משתי אלה: או בשילוח בעירו או בביעור. ופירשו רבותינו: שילוח הוא נזקי מדרך כף רגל וביעור הוא נזקי השן האוכלת ומבערת.
| 1. |
הסבר – למה בנזקי קרן (כ"א ל"ה–ל"ו) הבדילה התורה בין תם למועד, ואילו בנזקי רגל ושן לא הבדילה ומיד משלם נזק שלם? |
| 2. |
השווה את סגנון הפסוקים:
כ"א כ"ח
"וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ..."
כ"א ל"ה
"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ..."
כ"ב ד'
"כִּי יַבְעֶר אִישׁ... וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר..."
הסבר מהי סיבת השוני בדקדוק, ולמה לא מצאנו גם בפסוק האחרון שהשור המזיק יהיה נושא המשפט (כגון: כי יצא... ובער...) |
| 3. |
על דברי רש"י דלעיל מקשין: והלא בגמרא (בבא קמא פרק ראשון) למדו שאין חילוק בין אם מוליך בהמותיו ובין אם הלכו מעצמן, ולמה פירש רש"י כאן כפי שפירש? |
פסוק ד'
"כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר..."
שד"ל:
ד"ה את בעירו: להיותו לשון נופל על לשון "כי יבער" ועל לשון "ובער", והמשפטים נאמרו קצתם על לשון השיר, כדי שיתרשמו בזיכרון ההמון.
קאסוטו:
ניכר כאן בבירור משחק מילים בשימוש הפעל "בער" בשתי הוראות שונות.
... השימוש במשחק מילים העתיד להימצא עוד במקומות אחרים של חוקים אלה היה מכוון לעזור לזיכרון.
| 1. |
הסבר למה קורא שד"ל כאן בשם "לשון נופל על לשון" ולמה קורא קאסוטו כאן בשם "משחק מילים"? |
| 2. |
הבא עוד דוגמאות ללשון נופל על לשון או למשחק מילים. |
| 3. |
קאסוטו מביא בין דוגמאותיו גם את כ"ב י"ב "אם טרף יטרף יביאהו עד" – מהו משחק המילים שבפסוק זה? |
פסוק ד'
"מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם"
מכילתא:
מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא ללמדך ששמין נזיקין בעדית.
רש"י:
שמין את הנזק ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו ישלם לו ממיטב שדותיו, אם היה נזקו סלע, ייתן לו שווה סלע מעידית שיש לו. למדך הכתוב, שהנכסים שמין להם בעידית.
רשב"ם:
מעידית שבנכסיו ישלם לו קרקע, או שווה כסף (=מטלטלין), כך פירשו רבותינו. ולפי פשוטו משמע: לפי מיטב שדהו וכרמו של זה הניזק ישלם, כי שמא מן המיטב אכלו בהמותיו של מזיק.
| 1. |
מה ראה רש"י להוסיף "אם בא לשלם לו"....? |
| 2. |
מה ראה רש"י להפוך מלשון יחיד "מיטב שדהו" ללשון רבים "ממיטב שדותיו" – מה תיקן בזה? |
| 3. |
ומקשה ר' אליהו מזרחי:
ואם תאמר: כיוון דשמין את הנזק ומשלם לו קרקע דמי נזקו כפי שוויה, מה לי מעידית, מה לי מזיבורית? ככה היא שווה: בית מאתים של זיבורית כמו בית מאה של עידית?
ענה לשאלתו, והסבר אם יש בזה הקלה למזיק או לניזוק! |
| 4. |
מה המריצו לרשב"ם לראות את דברי ר' ישמעאל כפשוטו של הפסוק ולא את דברי ר' עקיבא? |
| 1. |
בבא קמא דף ס':
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם. שנאמר: "כי תצא אש ומצאה קוצים". אימתי יוצאת אש? בזמן שקוצים מצויים לה. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר "ונאכל גדיש" – "ואכל גדיש" לא נאמר אלא "ונאכל גדיש"! שנאכל גדיש כבר.
רשב"א, פירושי אגדות ברכות פרק אין עומדין:
: ...וזה מנהג חז"ל לשים מילות (=בודדות מתוך הכתובים) לרמז ולזכר ובודאי אין כוונתם להוציא פסוקים מידי פשוטן, אלא כל זה מחכמתם לקבוע דברים הצריכים ונכבדי העניין גדול התועלת בלשונות, לא תשכח זכירתם.
וכתב לדברי הרשב"א הנ"ל בעל תורה תמימה:
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אף על פי כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות על לשון איזה פסוק, אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון, שאינו מיושב לפי פשוטו.
הסבר מהו אפוא הדקדוק בלשון פסוקנו שאינו מיושב לפי פשוטו והוא מיושב על פי מדרש חז"ל הנ"ל. |
| 2. |
השווה לפסוקינו את ירמיה ד' ג'-ה':
"כִּי כֹה אָמַר ה'... נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים... פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה"
לפי פירוש ר' יונתן הנ"ל (בגמרא) "האש" בפסוקינו מסמלת את חמת ה' כשם שהיא מסמלת אותה בפסוק בירמיהו.
הסבר, מה מסומל ב"קוצים" בדברי ירמיהו ובפסוקנו לדעת ר' יונתן, ומה הוא השדה? |
בבא קמא ס':
"כי תצא אש ומצאה קוצים" – תצא מעצמה.
"שלם ישלם המעבר את הבערה" אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבעירה שהבערתי. אני הצתי אש בציון שנאמר (איכה ד') "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיו" ואני עומד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב'): "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
| 1. |
מהו הקושי בפסוק שעליו בנוי מדרש זה? |
| 3. |
מהו היסוד לכינוי ציון "שדה"? |
פרק כ"ד פסוק ה'
"וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים"
גמרא חגיגה ו':
דבעי רב חסדא וישלח את-נערי בני ישראל ויעלו עלת - כבשים, ויזבחו זבחים שלמים - פרים, או דילמא אידי ואידי פרים הוו? למאי נפקא מינה? מר זוטרא אמר: לפיסוק טעמים.
רש"י:
ד"ה לפיסוק טעמים: בנגינות. אם תאמר שני מינין, צריך אתה לפסוק הטעם של "ויעלו עלת, באתנחתא כמו שאנו קורין אותו או בזקף קטן טעם שמפסיק הדיבור ממה שלאחריו. ואם מין אחד היה, צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע.
וכן ראה גמרא יומא נ"ב באותה לשון דרש"י שם:
ד"ה ויעלו עלת כבשים: ונפקא מינה לפסוק כאן אם הטעם באתנחתא או דילמא אידי ואידי פרים ואין אתנחתא בטעם עולות אלא טעם גרש ויעלו עולות כדי שיתחבר לשל אחריו.
| 2. |
מהו פירוש הפסוק על פי הטעמים המקובלים בידנו? ("עלת" באתנחתא) |
| 3. |
לדעת רש"י – בשני פירושיו – אפשר היה שתבוא תיבת "עלת" גם בזקף או בגרש או ברביע. העתק את פסוקנו 3 פעמים וצרף את הטעמים לפי האפשרויות שבדברי רש"י, והסבר מהו פירושו של הפסוק לפי כל אחת מהן. |
------------------------------------------------------------------------------------
הערה: רש"י מביא גם את האפשרות של בוא הפשטא, אך צירוף טעם זה הוא קשה.
עצה: עיין בספרו של הרב מרדכי ברויאר "פיסוק טעמים שבמקרא" עמוד 135-137 המסביר את העניין בהרחבה.