מכת בכורות

פסוק ד'

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא..."

ר אברהם בן הרמב"ם:

ד"ה ויאמר: דיבור זה מחובר בטעמו עם מאמרו (י' כ"ט) "כן דברת..." וטעם המאמר "כן דברת" – בתחילה כמו שקדם פירושו, אבל לפני צאתי שמע מה שאני מתרה בך עליו בשמו יתברך: "כה אמר ה' כחצות הלילה..."

ראב"ע, פסוק ה':

ד"ה היושב על כסאו: הראוי לשבת על כיסאו אחריו.
והזכיר הנכבד מכל מצרים הוא בן אדוניהם, שהכל עבדים לו, והנבזה מהכל: בכור השפחה שהוא עבד.
וטעם "אשר אחר הריחים", שהוא טוחן, כמו (שופטים ט"ז כ"א) "ויהי טוחן בבית האסורים".
וכבר אמרתי, כי הנביאים אינם שומרים המילות רק הטעמים, כי מילת (בראשית כ"ד י"ז) "הגמיאיני" – "השקיני" (בראשית מ"ה) ו"זכור" – "שמור", ו"שוא" – ו"שקר", "לא תחמד" – ו"לא תתאוה" (שמות כ', דברים ה') שווים בטעם, ועוד אדבר בזה בתפילת משה (שמות ל"ב ט').
והנה בכור השפחה כמו "בכור השבי", כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסירים, כאשר הזכיר יוסף (בראשית מ' טו') "כי שמו אותי בבור".

(עיין עלון הדרכה).

אבן כספי, פסוק ד':

ד"ה כחצות הלילה: מה לנו לדקדוקים לא נוכל להנבא, ואין לנו בזה רק מה שעינינו רואות בלשון, וזה כי הכ"ף פעמים לקרוב ופעמים לאמתת הדבר, וכן הוא הבי"ת, אם כן – מהו יתרון בין אמרו "כחצות" ובין אמר (י"ב כ"ט) "ויהי בחצי הלילה", וכבר קדם כי ה' יתברך, הוא הפועל הרחוק לכל.

פסוק ז'

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"

מכילתא משפטים (כ"ב ל'):

"ובשר בשדה טריפה, לא תאכלו לכלב תשליכו אותו" מלמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (י"ח י"ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" – אמר הקב"ה: "תנו לו שכרו".
והלא דברים קל וחומר: ומה אם שכר חיה לא קיפח המקום, קל וחומר שכר אדם. וכן הוא אומר (ירמיהו י"ז י-י"ב) "ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. קורא דגר ולא ילד - עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" ואומר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

רש"י:

ד"ה לא יחרץ כלב לשונו: אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן וכן (יהושע י') "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו" – לא שנן. (שמואל ב' ה') "אז תחרץ" – תשתנן. (ישעיהו מ"א) "שמתיך למורג חרוץ" – שנון: (משלי י', ד') "ויד חרוצים תעשיר" – חריפים, סוחרים שנונים.

פסוק ז'

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"

ר' אברהם בן הרמב"ם:

השאלה לנביחת הכלבים, והטעם בזה שישראל יהיו שלווים ממכה זו, שוכנים לבטח, עד שכלביהם השומרים אותם יהיו שקטים, לא יעבור עובר במשכנותיהם שינבח עליו הכלב.

אברבנאל:

וסיפר הכתוב, שגם במכה הזו הייתה הפלאה עצומה, שלא די שקרובי המתים במגפה לא קמו להרוג את היהודים, אשר בשלהם הצער הגדול הזה, אבל גם הכלבים עזי הנפש לא היה אחד מהם משנן לשונו לצעוק נגדם ולנשכם.
ואפשר שרמז בזה למצרים, שלא עצרו כוח להתרעם ולזעוק לישראל "למאיש ועד בהמה".

שד"ל:

לא תהיה צעקה בישראל, וכל אשר לישראל ישקוט ולא יצעק, ואפילו הכלבים לא ינבחו, כי בשמעם צעקה הם נובחים.

פסוק ט'

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה..."

מדרש שכל טוב ט' (נ"ו):

זה הדיבור היה קודם התחלת המכות, וזהו שאמר הכתוב (ג' י"ט) "ואני ידעתי כי לא ייתן אתכם מלך מצרים להלוך", ונכתב מוקדם מאוחר.

ראב"ע:

ד"ה ויאמר: כמנהג העברים כמשפט הלשון: וכבר אמר השם.