אהיה אשר אהיה

ברכות ט':

א"ל הקב"ה למשה: לך אמור לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקב"ה: לך אמור להם: אהיה שלחני אליכם.

שמות רבה ג' (ו):

אמר רבי אבא בר ממל: אמר ליה הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לדעת? לפי מעשי אני נקרא: באל שדי, בצבאות, באלוקים, בה', כשאני דן את הבריות נקרא "אלוקים", וכשאני עושה מלחמות ברשעים, אני נקרא "צבאות", וכשאני תולה על חטאיו של אדם (= פירוש מהרש"א: שאיני מעניש כפי חטאו ואומר לייסורים "די") אני נקרא: "אל שדי", וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא "ה'", שאין "ה'" אלא מידת הרחמים שנאמר (שמות ל"ד) "ה' ה' אל רחום וחנון".
"אהיה אשר אהיה" – אני נקרא לפי מעשי.
ר' יצחק אומר: אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם: אני שהייתי ואני הוא עכשיו ואני הוא לעתיד לבוא, לכן כתוב "אהיה" שלוש פעמים.
דבר אחר, ר' יעקב בר' אבינא בשם ר' הונא דציפורין אמר: אמר הקב"ה למשה, אמור להם: "בשעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הם הולכים ואהיה עמם". אמר לפניו: "וכך אומר אני להם? דיה לצרה בשעתה!" אמר לו: "לאו! וכה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם, לך אני מודיע, להם איני מודיע".
 ר' יצחק בשם ר' אמי אמר: בטיט ובלבנים הם עומדים, ולטיט ולבנים הן הולכים, וכן בדניאל (דניאל ח' כ"ז) "ואני דניאל נהייתי ונחלתי". אמר לפניו: "וכך אני אומר להם?!" אמר לו: "לאו, אלא אהיה שלחני אליכם!"
אמר ר' יוחנן: אהיה אשר אהיה ביחידים, אבל במרובים, על כרחם שלא בטובתם כשהן משוברות שניהם, מולך אני עליהם, שנאמר: (יחזקאל כ' ל"ג) "חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליהם".

רש"י:

ד"ה אהיה אשר אהיה: אהיה עמם בצרה זאת אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות. אמר לפניו: "ריבונו של עולם! מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו! אמר לו: יפה אמרת, "כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם".

רמב"ן, (אחרי הביאו את דברי רש"י, עיין לעיל):

והכוונה להם (=לרבותינו שהביא רש"י דבריהם) בזה, כי משה אמר לפניו יתברך: "ואמרו לי מה שמו" שיגיד להם שם, שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב"ה השיבו: "למה זה ישאלו לשמי? אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם (= אלא זו שאהיה עמהם) בכל צרתם, יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלוקים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו, ויש אלוקים שופטים בארץ. וזה פירוש נכון באגדה זו (= באגדה המובאת ברש"י).
ועוד אמרו כיוצא בזה במדרש אגדה: (עיין בעלון ההדרכה)  "ומהו אהיה אשר אהיה? כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. אם פותחין ידיהם ועושין צדקה, אף אני אפתח ידי, שנאמר (דברים כ"ח) "ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב" ואם אינן פותחין את ידיהם, מה כתוב שם - (איוב י"ב) "הן יעצור במים ויבשו!"
ועוד דרשו: ר' יצחק אמר: אמר לו הקב"ה: אמור להם אני שהייתי, ועכשיו אני הוא, ואני הוא לעתיד לבוא, לכן כתוב "אהיה" ג' פעמים.
וביאור דעת ר' יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כולו בבורא הוה, כי אין חליפות וצבא עמו (= על פי הפסוק באיוב י' י"ז) ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד, מורה חיוב המציאות.
והגאון רב סעדיה כתב, כי ביאורו "אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון" קרובים דבריו לדברי ר' יצחק.
והרב אמר במורה נבוכים (עיין דברי מורה נבוכים בעלון ההדרכה): "הנמצא אשר הוא נמצא כלומר ראוי המציאות" מבאר להם כי יש נמצא ראוי להימצא, שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר.
והנה לדעת אלה החכמים צריך שנפרש, כי הקב"ה אמר למשה, שיאמר להם זה השם וילמדם אותו, כלומר שיפרוט להן ראיות שכליות אשר בהם יתקיים אצל חכמיהם זה השם, כלומר: המציאות או הקיום אשר לא עבר ולא יעבור, כי זכירת השם בלבד, יאמר מה שיאמר, איננה ראיה לבטל מהם דעת הקדמות או האפיקורוסות המחושב בביטול המציאות לגמרי.
[רבנו בחיי: כי אילו היו בהם אפיקורסים מבטלי המציאות (=מכחישי מציאות ה') או מאמיני קדמות העולם, לא היה השם הזה ראיה לבטל דעותיהם הנפסדות].
ואין זה משמעותו של מקרא, אבל כי הזכרת השם להם הוא הראיה והוא האות והמופת על דברם שישאלוהו. ועל דעתו לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב, חלילה...

כוזרי, מאמר ד' סעיף ג':

... ורצה בו (על ידי השם "אהיה") למנוע מחשבו באמתות העצם אשר ידיעתו נמנעת. וכאשר שאלו (משה): "ויאמרו לו מה שמו? ענהו (ה'): מה להם לבקש מה שלא יוכלו השיגו, (דומה למה שאמר המלאך: למה זה תשאל לשמי והוא פלאי) אך אמר להם "אהיה", ופירושו "אשר אהיה" והטעם: הנמצא אשר אמצא להם בעת שביקשוני אל יבקשו ראיה גדולה מהמצאי עימהם, ויקבלוני כן. ואמור: "אהיה שלחני אליכם" וכבר קדם ושם מופתו למשה בזה באומרו: כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך והוא הוא שאמצא לך בכל מקום. וסמך לו מה שדומה לזה באומרו: אלוקי אבותיכם שלחני אליכם, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב המפורסמים בהימצא העניין האלוקי עמם תמיד.

ספר העיקרים, מאמר ב' פרק כ"ז:

...ולזה הוא מבואר, כי שם "נמצא" אי אפשר שיצדק על שום נמצא מן הנמצאים באמיתות, אלא על השם. כי מה שזולתו מן הנמצאים (=כל מצוי אחר זולת ה'), אי אפשר שיצדק עליו שם נמצא באמת בכל הזמנים, אלא בהיותו נמצא בלבד, לא אחר כן ולא קודם לכן.
אבל הוא יתברך, מאשר הוא קיים תמיד על אופן אחד, יהיה מציאותו מציאות אמיתי... ולזה ייפול עליו השם "נמצא" באמת...
וכן ייפול שם "נמצא" באמת על מי שאין מציאותו תלוי בזולתו אלא בעצמותו... כי אם נאמר בַּשָּׁמַיִם שהם מתנועעים תמיד, הנה זה יהיה אמת כשימצא (=כל זמן שימצא) המניע אותם שיניעם, אבל אם יעדר מניעם לא יהיה זה אמת... ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל: חותמו של הקב"ה הוא אמת, לפי שאין בנמצאים מי שייפול עליו שם נמצא באמת בכל הזמנים ובכל הבחינות, רוצה לומר: בבחינת עצמו או זולתו, אלא הוא יתברך.
וזהו שנרמז למשה בסנה (שמות ג') כששאל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם? ...השיבו השם יתברך כי שמו הוא אהיה אשר אהיה. כלומר: הנמצא, אשר מציאותו תלוי בעצמותו ולא בזולתו. ולזה יהיה מובטח שיעשה חפצו ורצונו בכל אשר יחפוץ. וזהו לשון אשר אהיה, שהוא לשון המדבר בעד עצמו, כלומר: אני הווה מצד שאני הווה, לא מצד שזולתי הווה, כי אין מציאותי וכוחי תלוי בזולתי כלל, כמו שהוא העניין בשאר הנמצאים. כי מה שזולתי מן הנמצאים, לא ייפול עליו זה השם, שיוכל לומר על עצמו אהיה אשר אהיה, אבל מה שייפול עליו הוא לשון אהיה אשר יהיה, כי מילת יהיה אינו מורה על המדבר בעדו, אבל על נמצא אחר נסתר שהוא עילתו. וירצה לומר: "אהיה אשר יהיה" - אני הווה מצד שזולתי הווה, והוא הסיבה הראשונה שמציאות כל הנמצאים תלוי במציאותו, והוא יתברך מציאותו תלוי בעצמו ולא בסיבה אחרת.
ולזה יצדק עליו בלבד מזולתו שם אהיה אשר אהיה, כלומר: אני הווה ונמצא, מצד שאני הווה ולא מצד שזולתי נמצא, ולזה מציאותו מציאות אמיתי אחר שאינו צריך אל הזולת.