שרי והגר

פסוק ב'

"אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה"

רש"י:

ד"ה אבנה ממנה: בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי.

רד"ק:

ד"ה אבנה: הבן נקרא "בן" לפי שהוא בנין האב והאם. אמרה: אם יהיה לך מִשִפְחָתִי בן, אחשוב אותו כאילו הוא בני ויהיה לי כבן.

רלב"ג:

ד"ה אולי: אזכה בסיבתה שיהיה לי זרע, וכמו שזה העניין מצאנו ברחל שאמרה ליעקב, ולא נתבארה לנו הסיבה בזה.
וזה, שאם היה זה העניין לבקש מה' יתברך שייתן לה זרע על צו ההשגחה הפרטית, היה יותר ראוי בזה התפילה לה' יתברך וההשתדלות שתדבק בהם ההשגחה הא-לוהית.
ומן הדומה (=והנדמה לי) שהכוונה הייתה לה בזה להפוך מזגה בדרך שייתכן לה ההיריון. וכבר ידעת שהשומן והדשנות הוא סיבה למיעוט הזרע, ואם היה המנע ההיריון משרה ורחל לזאת הסיבה, היה אפשר שייקחו תועלות בזה. וזה, כי הנשים שהן נשי איש אחד הן צרות זו לזו בהכרח, ויקרה להן מזה צער נפלא, באמור להן שפחותיהן דבר כנגדן, עם שכבר יצטערו יותר ממה שיאמרו כנגדן להיות שפחותיהן.
וההפעלות החזק המגיע להן מזה אולי יהיה סיבה למעט השומן והדשנות אשר היה סיבה להימנעות ההיריון מהם. עם שבזה תועלת להקים זרע לבעליהן, אם היה שתהיינה הן בלתי ראויות להריון.
ולזה בחרו להן זה העניין המצער אותן על שאר הדברים שאפשר שיצטערו בו.
זהו מה שנראה לי עתה בזה.

אבן כספי, טירת כסף (והוא ספר הסוד):

וראה אמרו (=אמור הכתוב) "אולי אבנה ממנה", רצוני שפרש בכאן בפועל מילת הצד (עיין הסבר המושג "צד" בעלון ההדרכה) והוא צד האפשר, ונכון גם להשמט (=מותר מבחינה לשונית להשמיט מילת "אולי") כמו שנשמט במאמר רחל באמרה "ואבנה" (בראשית ל' ג'), וטעמו בלי ספק כמו "ואולי אבנה" או: "אפשר שאבנה". וכבר הודעתיך כי הצדדין פעם יזכרו בפועל ופעם יושמטו ולא יזכרו בפועל. אבל יהיו שם בכוח...
אמנם לזה האפשרות הנזכרת, רצוני שתהר העקרה בתתה שפחתה בחיק אישה, הנה אין אנחנו צריכין לתת סיבה לזה, כי הנה מבואר שאינו הכרחי, אבל אפשרי אמתי, רצוני – אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. ונכון שיהיה האפשר היותו רחוק ועל המעט, כמו האפשר לא היותו. ואם בשני אלו המעשים (=מעשה שרה ומעשה רחל) יצא לפועל האפשר היותו, מצורף לזה כי שני אלו המאמרים אמרום נשים!
ואין רצוני לפרש ולזכור כל מה שאני חושב מאמתת אלו העניינים, אבל אזכור עניין אחד לבד, והוא שנכון אצלי שה' יתברך אשר רחמיו על כל מעשיו היה מרחם על העקרה בהשתפך נפשה בזה הפועל הנמרץ, כי תתן שפחתה בחיק אישה, וכמו שכתוב (בראשית כ"ט ל"ט) "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה".    

אברבנאל:

עתה שישבנו כל כך שנים בכנען בדבר ה' ולא נתקיים "ואעשך לגוי גדול" אין ספק כי בשלי הצער הגדול הזה שציערנו ה' מלדת, ואין רצונו שיהיה הזרע ממני, ולכן "בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה" רצונה לומר, שהבן אשר תלד הגר אני אגדלנו ויהיה לי לבן יורש ואולי מפני הגידול יהיה לי נאמן כאילו יצא ממעי. וזה עניין: אולי אבנה גם אנכי ממנה.

ספורנו:

אולי הקנאה תעורר הכוח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע.

מלבי"ם:

שהבן הנולד לשפחתה הוא עבד של שרה וקנינה, ונחשב כאילו הוא בן שלה.

אברהם כהנא ("פירוש מדעי"):

אבנה - השפחה יולדת והגבירה מגדלת, והבנים קרויים על שם הגבירה ומסירים חרפת העקרות מעליה.

פסוק ו'

"וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי"

רד"ק:

...ולא נהגה שרה בזה לא למידת מוסר ולא למידת חסידות. לא מוסר – כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו ואמר לה "עשי לה הטוב בעיניך", היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו. ולא למידת החסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו. ואמר החכם, מה נאווה המחילה בעת היכולת (כלומר בעת שהיכולת בידך גם לבלי למחול אלא להעניש).
ומה שעשתה שרה לא היה טוב בעיני הא-ל, כמו שאמר המלאך אל הגר, "כי שמע ה' אל עניך" והשיב לה ברכה תחת עניה. ואברהם לא מנע שרי מלענותה אף על פי שהיה רע בעיניו – משום שלום בית.
וכן זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות.

רמב"ן:

ד"ה ותענה שרי ותברח מפניה: חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. ושמע ה' אל עניה ונתן להן בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.

פסוק י"א

"כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ"

תרגום אונקלוס:

ארי קביל ה' צלותך (=תפילתך).

מקרא כפשוטו, (אהרליך):

ערבוב לשונות של שני חושים יש כאן. וכיוצא בו (שמות ה' כ"א) "הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה"; (קהלת י"א ז') "ומתוק האור".