בני קין

לפרשת למך ולשירו עיין גיליון בראשית תש"י.

לפרשת בני האלהים (ו', א-ח) עיין גיליון בראשית תשי"א.

קאסוטו, (בספרו "מאדם עד נח") מחלק את פרשת "קין והבל" (ד', א' – ד', כ"ו) לשש פסקאות ואת הפרשה הבאה (ה', א' – ו', ח') "ספר תולדות אדם" לשלשה "ענינים":

ה', א'-ל"ב

ו', א'-ד'

ו', ה'-ח'

לפסקה אחרונה בפרשת "קין והבל" הוא מעיר: (במהדורה רביעית עמוד 127):

כלל גדול בתורה דורש שיבוא בחתימת הסיפור מעין הפתיחה... ועוד כלל אחר דורש שיסתיימו הסיפורים בכי טוב.

ליחס בין שתי הגיניאלוגיות: הגיניאלוגיה של בני קין (ד' י"ז-כ"ב) ושל בני אדם מצד שת (ה' א'-ל"ב) אומר קאסוטו, (שם עמוד 181):

שתי המשפחות המתפתחות זו בצד זו התפתחות מקבילה מבחינה מסויימת נבדלות זו מזו מבחינה אחרת, בעלת חשיבות מרובה:
צאצאיו של קין... לא יכלו לפתח בתוך חוגם אלא את התרבות החמרית, שאינה מספקת לשמש תריס בפני הפורענות, והואיל וכך, נספו כולם במי המבול.
ואילו צאצאיו של שת קיבלו בירושה (לא כולם אמנם, אבל יחידי סגולה לגבם) את דעת ה'... והנה דעת ה' והמידות המוסריות התלויות בה, מביאות לו לבן אדם אותה הברכה, שכל תרבות חומרית אינה יכולה להביא: הן שגורמות לנח... להיושע עם כל משפחתו ממי המבול.

פרק ד', כ"ו

"אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם  ה'"

בראשית רבה כ"ג (ז'): 

"אז הוחל לקרא בשם ה'" - אמר ר' סימון: בשלשה מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד: (בראשית ד' כ"ו) "אז הוחל לקרא בשם ה'", (ו' א') "ויהי כי החל האדם", (י' ח') "הוא החל להיות גבור בארץ": אמר ר' אחא: אתם עשיתם עצמכם עבודת כוכבים וקראתם לשמכם, אף אני אקרא למי הים לשמי, ואכלה אותם האנשים מן העולם.

רש"י:

ד"ה אז הוחל: לשון חולין. לקרא שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותם אלילים ולקרותן אלוהות.

ראב"ע:

ד"ה הוחל: והוא מגזרת תחילה, והטעם שהחלו להתפלל, ואילו היה מ"חילול" היה השם סמוך אל המילה.

ר' יוסף בכור שור:

ד"ה אז הוחל לקרוא בשם ה': מגיד לך חשיבותו של שת, שקרא שם בנו "אנוש", כלומר "אדם" כמו (תהלים ח') "מה אנוש כי תזכרנו", ואע"פ שבדורו התחילו לקרות שמותם בשם הקב"ה, שהיו משתפים שם שמים בשמם, כמו "מחויאל" "מהללאל".

ר' נפתלי הירש ויזל, "אמרי שפר":

...ולדעתי לקרא בשם ה' כמו (צפניה ג' ט') "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" וכן "ויבן שם מזבח לה' ויקרא שם בשם ה' אל עולם", שכולם על פרסום אלוהותו ורוממותו יתברך ללמד לתועים דרך ה'.
והודיע הכתוב שבימי אנוש כבר טעו רבים מבני אדם ומבני קין מדרך ה' והיו חסידי הדורות כמו אדם שת אנוש, ואולי נלוו יחידים עמהם מלמדים שם ה' ודרכיו לבני עולם, וכן התגלגל הדבר מדור לדור, שהיו יחידי סגולה מלמדים ומורים דרך ה', אבל לא הועיל כלום.
והודיעה לנו התורה, שאל נחשוב, כי על כן רבה רעת האדם בארץ, בעבור שאין להם רב ומורה צדק ויהיה זה חרפת עולם לצדיקי הדורות ההם, אשר ידעו את מעשה ה' כי נורא הוא ולא הודיעום דרך ה', אבל כולם קראו בשם ה' ולא הועיל.
אבל קודם הולדת אנוש היו רק מעטים בעולם ולא השחיתו דרכם עדיין, ויראה שהיה זה קודם "שלקחו להם נשים מכל אשר בחרו" ולא היו הקדושים צריכים לקרא בשם ה' לבני אדם, ולימדנו הכתוב שבימי אנוש כבר טעו בני אדם מדרך האמת.

שד"ל, (המשתדל): 

ד"ה לקרא בשם ה': עניינו כמו ברוב המקומות הדיבור אל העם להכריז ולהודיע תארי האל ובמה הוא חפץ... והכוונה, כי אז התחילו בני אדם לטעות בענייני ידיעת האל והדרכים הטובות לפניו ואז התחילו החכמים והישרים להכריז בקהל עם את האמת. וזה מתיישב גם לפי שאמרו חז"ל כי בימי אנוש התחילה עבודת אלילים.

ר' שמשון רפאל הירש, (אחרי הביאו פרוש רש"י):

אולם גם פירוש זה הוא קשה, והפירוש ששמעתי מפי מורי ורבי החכם ברנייס ז"ל הוא בלא ספק הנכון. הקריאה בשם ה' היתה זכות בימי אברהם, סימן תשובה לדור. היא בישרה את ראשית התיקון אחרי ששם ה' נשתכח מפי הבריות. אך בדור אנוש היא בישרה את ראשית ההשחתה. בדור זה הורגש הצורך לראשונה – לקרא בשם ה'. עד אז היה זה מיותר – כדרך שעתיד הוא להיות מיותר (ירמיה ל"א ל"ג) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור: "דעו את ה'" כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

פרק ה' פסוק כ"ד

"וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ-לֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ-לֹהִים"

בראשית רבה כ"ה:

ר' אייבו: חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע. אמר הקב"ה: עד שהוא צדיק – אסלקנו. אמר ר' אייבו: בראש השנה דנו, בשעה שדן כל העולם. המינים שאלו את ר' אבהו, אמרו לו: "אין אנו מוצאים מיתה לחנוך". אמר להם: "למה?" אמרו לו: "נאמר כאן 'לקיחה', ונאמר באליהו 'לקיחה'"* אמר להם: "אם 'לקיחה' אתם דורשים, נאמר כאן 'לקיחה' ונאמר ביחזקאל (כ"ד ט"ז) "הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה". אמר ר' תנחומא: 'יפה השיבן ר' אבהו'.

רש"י:

ד"ה ויתהלך חנוך: צדיק היה וקל בדעתו לשוב ולהרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב "ואיננו" בעולם, למלאות שנותיו.

ד"ה כי לקח אותו: לפני זמנו, כמו (יחזקאל כ"ד) "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה".

1.

מה ראה ר' תנחומא לשבח את ר' אייבו על תשובתו?

2.

מה ראה רש"י להביא את דברי המדרש על היותו צדיק העומד לשוב ולהרשיע, והלא בלשון זו מקלס הכתוב גם את נח? והלא רש"י עצמו אומר שלא הביא מדרש אלא לצורך ישוב המקראות דבר דבור על אופניו (ועיין בפרשתנו רש"י ג' ח' ד"ה וישמעו) ומהו הקושי הלשוני והענייני שיש לישבו כאן?

3.

היכן מצינו במקרא הוראה זו של "ואיננו"?

------------------------------------------------------------------------------------

* מלכים ב' ב' ג':

"כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ"