דור הפלגה

רד"ק, פרק י' פסוק ה':

ד"ה מאלה נפרדו: אחר הפרדם בחרו להם בני יפת איים ששכנו בהם, ואיים הם מחוזות מחולקות זה מזה.

ד"ה איש ללשונו: כי לא היו כולם בני לשון אחת אחר הפלגה, וכן לשון גוי בפני עצמו, אע"פ שכולם בני יפת.

פרק י' פסוק ל':

ד"ה ויהי מושבם: אחר ההפלגה בררו להם את הארץ אשר ממשא עד הר קדם...

פרק י' ל"ב:

ד"ה ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול: והנה לא נפרדו אלא אחר הפלגה? אלא פרושו: אלה משפחות בני נח שנולדו אחר המבול נפרדו בארץ כאשר נפרדו, והוא אחר הפלגה.

בכור שור, פרק י"א פסוק א':

ד"ה ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים: שהיו כולם יודעים שבעים לשון.

פרק י"א פסוק ו':

ד"ה ושפה אחת: שכולם יודעים שבעים לשון ומבינים זה את זה.

פרק י"א פסוק ז':

ד"ה אשר לא ישמע איש שפת רעהו: כי כל אחד שכח כל הלשונות חוץ מאחת, ומה שידע זה לא ידע זה. אבל בין כולם ידעו שבעים לשונות. דאין נראה לי לומר לפי הפשט, דעכשיו נבראו להם שבעים הלשונות.

בעל רכסים לבקעה, פרק י"א פסוק א':

ד"ה ויהי כל הארץ (אחרי הביאו קושיות רבות וקשות על פרקנו): ...ולכן אם ניתן רשות לפרש בדרך אחרת פרשה זו, שאין מצוה ממצוות התורה תלויה בה, כי אם להודיע משפטיו ישיב גמול על גאים בדבר אשר זדו אם גוי ואם אדם יחד – יתכן כי הפרשות כתובות בסדר המוקדם והמאוחר, אחר שכתב כי בני יקטן הרבים ישבו עד הר הקדם (עיין י' ל') אמר "ויהי כל הארץ" של בני יקטן שפה אחת, אף שמשפחות הרבה היו, כמו (תהלים מ"ה, י"ז) "תשיתמו לשרים בכל הארץ" – בכל ארץ ישראל (בראשית י"ג) "הלא כל הארץ לפניך" – כל הארץ הזאת. (בראשית מ"א) "וכל הארץ באו מצרימה" – לא שבאו מאחרית ים ומקצווי ארץ אלא כל ארץ כנען וסביבותיה, כך 'ויהי כל הארץ' ההיא 'שפה אחת' וגו'...
ואמר כי שם – בבקעת החטאים האלה – בלל ה' שפת כל הארץ ההיא כעיסה בלולה, ומשם הפיצם, ולא היה ליתר העמים חלק עמהם. אף כי לצדיקי הדור ושפתם תכון לעד.
כך יתכן לפרש והבוחר יבחר.

רש"ר הירש, פרק י' פסוק ה':

ד"ה נפרדו: רק להלן יסופר על פיזור האומות ובלבול לשונות הגויים. ואעפ"כ הוא אומר כבר כאן, שהגויים נפרדו בארצותם וללשונותיהם, אולם להלן יסופר על התערבות מיוחדת של ההנהגה האלוקית המחנכת את האדם; ותוצאת ההתערבות הזאת שונה מן האמור בכתוב הזה: כאן יסופר על תופעה טבעית, שהיתה צפויה בתנאים החדשים, העמים התפשטו כדרכם והרחיבו את גבולם בארץ. ומשנשתנו הארצות ואקלימים, נשתנו גם האומות זו מזו. דבר זה היה צפוי והכרחי, והוא בא במחשבה תחילה, ורק על כך מסופר בפסוק זה...

ד"ה איש ללשונו: לשונם המיוחדת היתה תוצאה של הפירוד ולא סיבת הפרוד. משרבו בני נח נפרדו בארצותם ובהשפעת הקרקע גם נתגוונה לשונם. דומה שיש הבדל גדול בין "שפה" הנזכרת בדור הפלגה לבין "לשון" הנזכרת כאן. שפה פרושה כמשמעה: השפה הגרמנית, הצרפתית, וכו'. ובכן משרבו בני נח נפרדו כדרכם; נבדלו במקומותיהם והיו ל"איים"; "הארץ" האחת נתפצלת ל"ארצות" והגוי האחד נבדל ל"גויים". האדם מושפע מן התנאים החיצוניים – וכך היתה השפה האחת לדיאלקטים שונים. והנה שוני הדיאלקטים הפריד כלפי חוץ ויצר "גויים" שונים, אך הוא גם היה מקשר כלפי פנים ואיחד את "משפחותם" ו"גוייהם". אין איחוד בלא פירוד.

פרק י"א פסוק א':

כבר ראינו לעיל: סיבות טבעיות גרמו לכך שבני אדם נפרדו לקבוצות וכתוצאה מכך נפרדו הלשונות. אולם עדיין לא היו השפות זרות לחלוטין. השפה היתה אחת אך הלשונות היו שונות. הם דברו שפה אחת בדיאלקטים שונים.

פסוק ד'

"וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם"

מנחה בלולה, (ר' יעקב כהן רפא מפורטא):

ד"ה וראשו בשמים: כפי הפשט, על דרך (דברים ט' ב') "ערים גדולות ובצורות בשמים".

1.

מה רצה לתקן ע"י ההבאה מספר דברים?

2.

למה הדגיש בתחילת פירושו "לפי הפשט"?

פסוק ד'

"הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ"

הרכסים לבקעה:

ד"ה ונעשה לנו שם: הוא הטעם למגדל, ו"פן נפוץ" טעם לבנין העיר, שכן מנהג הכתוב בכל מקום לפרש האחרון תחילה, כמו שיתברר אצל מסה ומריבה. ולכן טעם האתנחתא במלת "שם", שהוא מחובר למעשה המגדל הסמוך לו.

פסוק ו'

"וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת"

רש"י:

ד"ה לא יבצר: בתמיה. "יבצר" לשון מניעה כתרגומו, ודומה לו (תהל' ע"ו י"ג) "יבצור הוא נגודים".

רנה"ו, (ר' נפתלי הירץ ויזל) בפירושו לספר בראשית "אמרי שפר":

אלו הם דברי השם החוקר לב ויודע מה שעתיד עליהם שמעתה יעשו כל התועבות הגדולות העולות על רוח איש מהן, לא יבצר מהם דבר. ומלת "יבצר" על החסרון, כמו שנת "בצורת".

אבן כספי, מצרף לכסף:

דע, כי אע"פ שמטבע הדיבור, ומן הנכון שיקבל שינוי מצד הערות ורמיזות המדבר אף דרך תימה או גיזום או כעס, כמו שכתבו אריסטו ואפלטון, עד שבעבור זה אמרו חכמינו "מפי סופרים ולא מפי ספרים" וכבר נמצא מזה בתורה בהכרח במקום אחד נעלם, כמו שאכתוב, וכל שכן בנביאים וכתובים – הנה בזה אינו כלל לתימה ולגיזום, אבל המובן בזה, כי ה' אמר לעצמו או לפמליא שלו: "ראו, בני אדם השוטים, כי אינו דבר גדול ורם ונשגב ונבצר לכל העולה על רוחם לעשות!".
ואמר זה אם על הנמנע אם על האפשר הרחוק אשר הוא לפעמים יתואר כנמנע מצד הסכמת העברי, ומצד מלאכת ההגיון וספרי הטבע והאלוקות, אשרי המאמין!