פסוק י"ב
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם
מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת"
ראב"ע:
ד"ה מי את: על דעת הכל עִם ישראל ידבר.
ולפי דעתי שהנביא ידבר ברוח הקודש עם נפשו, והעד (פסוק ט"ו) "ואשים דברי בפיך".
ראב"ע, פסוק ט"ז:
ד"ה לנטע שמים: דרך משל, שיתנבא על המדינות שתשובנה לקדמותן.
רד"ק:
ד"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם: אמר "מנחמכם" לשון רבים ואמר "מי את" לשון נקבה ואחר כך אמר "ותשכח" "ותפחד" לשון זכר, כי כן מנהג המקרא, כשמדבר כנגד כנסת ישראל: כשמדבר בלשון רבים מדבר כנגד הפרטים, וכשמדבר בלשון יחיד מדבר כנגד הכלל, וכשמדבר בלשון נקבה מדבר כנגד הכנסת.
רד"ק, פסוק ט"ז:
ד"ה ואשים דברי בפיך: הנה שמתי דברי בפיך להיות לי לעם, וכן (נ"ט כ"א) "ודברי אשר שמתי בפיך".
"ובצל ידי כסיתיך": שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות, כל זמן שיהיו דברי בפיך ובלבבך – כי לא שמתים בפיך אלא להיותם בלבבך לעשותם...
"לנטע שמים וליסד ארץ": וכל זה אכסה עליך בגלות עד שיבוא עת "לנטוע שמים וליסוד ארץ" וזהו קיבוץ גלויות, שיהיו ישראל עולם חדש.
שד"ל:
והנה העניין ברור שהדיבור כנגד ישראל, ולפיכך ידבר בלשון רבים ובלשון יחיד, בלשון זכר ובלשון נקבה, כמו שדרך לשון הקודש לדבר על עם ואומה. וראב"ע פירש שהנביא מדבר על נפשו ואינו אלא שיבוש.
אור בהיר, (שמעון ברמן, וילנא תרס"ד):
ד"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי... והכוונה על אלה מבני הגולה, שיראו לעלות מבבל לארץ ישראל מפני הכשרים, אולי תגבר ידם למרוד בכורש וינקמו מבני ישראל אם יעלו מגלות בבל לארץ ישראל...
אור בהיר, פסוק ט"ז:
ד"ה דברי בפיך: כורש.
ד"ה ובצל ידי כסיתיך: כורש והולך ומפרש דברי מה הם:
ד"ה לנטע שמים וליסד ארץ: מליצה לישועה שעשה כורש לכל העמים.
ד"ה ולאמר לציון עמי אתה: רומז למה שנתן כורש רשיון לבני הגולה לשוב להיות לעם בציון לה' אלוקי ישראל...
מן ציור מליצי שבפסוק ו' שיותר קרוב השמים והארץ יאבדו משתאבד ישועת ה' לכל העמים מיד אויבם בבל, יולד ציור מליצי שני, שאם תאבד ישועת ה' גם שמים וארץ יאבדו, (ודומה לזה ירמיה ל"א ל"ה); ומזה יולד ציור מליצי שלישי שבפסוק, שכורש בעשותו ישועת ה' לכל העמים הוא נוטע שמים ויוסד ארץ.
| 1. |
אל מי יפנה הנביא בפרקנו לדעת הפרשנים האלה? |
| 2. |
מהי ראיית ראב"ע מפסוק ט"ו בפרקנו? |
| 3. |
כיצד ניתן לבטל ראייה זו מנקודת השקפתם של רד"ק ושד"ל? |
| 4. |
מהו "הדבר" המושם בפרק לפי כל אחת מהדעות הנ"ל? |
| 5. |
איזו מן הדעות הנ"ל נראית בעיניך, אם תשים לנגד עיניך את החזרה שבפרקנו:
פסוק י"ג:
"וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ"
פסוק ט"ז:
"וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" |
פסוק ט"ו
"וְאָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו"
ראב"ע:
ד"ה רוגע: יש אומרים שהוא הפוך כמו "גוער", ויש אומרים "מניח", אחר שהמו גליו, לשון "מרגוע" (ירמיה ו' ט"ז) והוא הישר בעיני, או טעמו: אניח אני הים, ואני מצווה שיהמו גליו.
והטעם: משל על המציקים.
שלמה בן יצחק מרייני, תיקון עולם:
והנה היה לך להסתכל כי "אנכי ה' אלוקיך רוגע הים ויהמו גליו" והוא משל לממלכות האומות וממשלתם, אשר בה מקנאים על ישראל... והנה ה' הוא שגזר כך כדי שיהיו רצועת מרדות לישראל, והוא יטלנה מהם וישפילם על עפר, כי הוא מתגאה על כל גאים.
שד"ל:
ד"ה רוגע הים: ...בוקע... וכן (איוב ז' ה') "עורי רגע וימאס", וכן (איוב כ"ו י"ב) "בכחו רוגע הים" – עניינם בקיעה.
ד"ה ויהמו גליו: וגליו הומים לחזור למקומם ולא יוכלו. כטעם (ירמיה ה' כ"ב) "ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברונהו". והעניין על קריעת ים סוף. ומליצת "רוגע הים ויהמו גליו" העתיק אותה ירמיה (ל"א ל"ה) ולא בעל הנבואות האלה לקח אותם מירמיה. כי כאן היא במקומה... ולא כן העניין בירמיהו.
| 1. |
מה ההבדל בין שני פירושי הראב"ע? (בין היש אומרים השני לבין דעת הראב"ע?) |
| 2. |
מה ההבדל בין פירושו האחרון של ראב"ע ("או טעמו") ובין פירוש בעל תיקון עולם ובין דעת שד"ל? |
| 3. |
מהי האחיזה בלשון המקרא לתפישה שהים הוא משל אומות? |
| 4. |
שרש ר.ג.ע. מובא שנית בפרקנו (נ"א). מהי הוראתו במקום ההוא? |
| 5. |
על מה מסתמך שד"ל בקבעו שירמיהו העתיק מליצה זו מישעיה אף על פי שאין שם מקומה?
הסבר במה יכול שד"ל לנמק שכאן המליצה הזו במקומה ואילו בירמיהו אינה מתאימה להקשר? |
| 6. |
כיצד הבין את פסוקנו הפייטן בעל "מלך עליון" בבית הבא:
"מלך עליון – כונס מי הים – רוגע גלי ים - סוער שאון דכים – מלא העולם דים – משביחם בעים – ושבים אחור ואיים. לעדי עד ימלוך – מלך עליון"? |
פסוק י"ז
"אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית"
דוד ילין, חקרי מקרא - ישעיה:
שתית מצית: על דרך (שיר השירים ג') "צאינה וראינה", וכן (תהילים ע"ה) "ימצו ישתו", (יחזקאל כ"ג ל"ד) "ושתית אותה ומצית".
|
מהי הפליאה הדקדוקית בפסוקנו ובאיזו דרך הוא מיישבה? |
פסוק י"ט
"שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִך מִי יָנוּד לָךְ
הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ"
| 1. |
אברבנאל, מקשה:
באמרו "שתים הנה קורותיך" ובפרטן זכר ארבע באמרו "השוד והשבר והרעב והחרב"?
וזו תשובת אברבנאל:
פשט הכתובים אומר אלי, שלא אמר "שתים הנה קורותיך" כי אם על שתי הגלויות, על גלות בית ראשון ועל גלות בית שני, ועל שניהם אמר: "מי ינוד לך?" וזכר הרעות שקיבלו בכל אחד מהגלויות ההנה, שהן ארבע.
התוכל לענות לשאלתו תשובה אחרת? |
| 2. |
ראב"ע:
ד"ה מי אנחמך: חסר בי"ת: במי אנחמך? כי האדם יתנחם כאשר יאמר לו: "מה שאירע לך כבר אירע כן לפלוני".
| א. |
מהו הקושי הדקדוקי בפסוקנו? |
| ב. |
התוכל להסביר כיצד ומשום מה הושמטה הבי"ת של "במי אנחמך"? | |
