פסוק כ'
"אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם"
במדבר רבה כ' י':
כאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שמתחילה נאמר לו (פסוק י"ב) "לא תלך אתם", כיוון שהעיז פניו להלוך – הלך, שכן כתוב "ויחר אף ה' כי הולך הוא". אמר לו הקב"ה: "רשע, איני חפץ באיבודן של רשעים! הואיל ואתה רוצה לילך לאבד מן העולם – קום לך!"
רש"י, פסוק ל"ה:
ד"ה לך עם האנשים: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.
פרנץ רוזנצוויג, "בסוד הצורה של סיפורי המקרא" (נהריים עמודים 15-16):
... יש שמשמעותו של הסיפור מתבהרת רק מתוך האורות שהמספר זורע על פני סיפורו על ידי משוואות המילים...
בשיטה זו נפתרת גם פרשה שכולה אומרת דרשני ורק משוואות מילים פותחות פתח להבנתה. בלעם דחה על פי ה' את הזמנתם הראשונה של שרי בלק ללכת אחריהם, ואילו עם המשלחת השנייה הוא הלך כמצוות אלוהים. "ויחר אף אלוהים כי הולך הוא". על שום מה? וכי לא סופר לנו זה עתה שאלוהים ציוה על כך? וכי אין בלעם הולך מתוך הכרה מפורשת, שרק את אשר יצווהו ה' יהיה בידו לעשות?
תירוצה של קושייה זו נרמז במשוואת המילים שבפרק:
ויוסף עוד בלק שלח שרים רבים
...
ועתה
שבו נא בזה גם אתם הלילה
ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי
...
ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר
ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר
ויוסף להכותה.
ויוסף מלאך ה' לעבור
הווי אומר, שהציר עליו נסב הפרק הוא הבעיה או צרור הבעיות של התחלה מחדש, של עשיית חזרה. נכון ברגיל הפתגם: "פעם אחת אף אחת אינה". מותר אפוא לבלק לעשות ניסיון שני ו"להוסיף" לשלוח שרים. אף בלעם סבור כך. הוא מוסיף אפוא להכות את אתונו, אלא שאינו מעלה על דעתו שהוא עושה את שהוא עושה לעיני מלאך, ושאף הלה מוסיף לעשות. שכן אלוקים אינו גורס: "פעם אחת אינה גם אחת", אלא: פעם אחת – לעולם היא; ואם בלעם, או אדם כיוצא בו, אחרי אמרתו הראשונה של אלוקים מוסיף לעשות ניסיון, שמא עשויה להתבטל אף "הפעם האחת" של הקדוש ברוך הוא, יבוא על עונשו. ומה עונשו? שאמנם גם כלפיו הפעם האחת תהיה לו פעם, אבל לא הראשונה אלא השנייה דווקא; אם לא די לנו באמרתו הראשונה, המפורשת, של אלוקים, אם מנסים אנו לדעת מה "יוסיף" ה' לדבר עמנו, מובטח לנו שזאת הפעם ישמיע אלוקים את דברי היצר השוכן בלבנו.
כך משתלב מסעו של בלעם למורת-רוח ה' בנושא הסיפור כולו, של מי שבא לקלל והוכרח לברך, שלא ניתן לו – כפי שנשנה בשלושה פרקים אלה לא פחות משש פעמים בשינויים קלים – אלא לדבר את אשר דיבר אליו ה'. אכן, רצונו היה לקלל; משאלתו שאלוקים "יוסיף" לדבר אליו חושפת את הכמוס בסתר לבו.
| 1. |
האם מיישבים במדבר רבה ורוזנצוויג אותו קושי או לא? |
| 2. |
האם רעיונו של רוזנצוויג הוא הוא רעיון המדרש או שונה ממנו? |
| 3. |
היכן הרמז בכתוב, שרצה בלעם ללכת? |
| 4. |
מה ראה רש"י להעביר את דברי מדרשנו הנאמרים לפסוק כ' ולאומרם לפסוק ל"ה? |
פרק כ"ד פסוק ט'
"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ..."
גמרא ברכות דף י"ב ע"ב:
אמר ר' יהודה בר זבידא, ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה, משום טורח ציבור. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה "א-ל מוציאם ממצרים" לימא פרשת ריבית ופרשת משקולות דכתיב בהן יציאת מצרים. אלא אמר ר' יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו".
רש"י:
ד"ה כרע שכב: דדמי לבשכבך ובקומך, שהקב"ה שמרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלווים ושקטים כאריה וכלביא.
ספורנו, לבראשית מ"ט ט':
כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו: ...ואז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק כן הוא אז לא ציוה להמיתך.
וכלביא מי יקימנו: כן יהיה לעתיד שירבץ כלביא ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה.
| 1. |
איך מפרשים רש"י לגמרא, וספורנו לבראשית, את הפסוקים הדומים? |
| 2. |
לפירושו של מי מהם מסייעים טעמי המקרא? |
שאלה קשה
