ר' משה אלשיך, במבוא לפרשתנו:
אחרי ראות משה את כל מעשה המשכן כי נורא הוא, לעשות לו מקדש לשכון יה אלוקים בתוכנו, ויצוה את עמו "קחו לו תרומה", ואל בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב לעשות ארון, מנורה, שולחן וכל כלי המשכן ואהלו ומכסהו; ואת אהרן ובניו לכהן לפניו – הלא יתחמץ לבבו לומר: "מה זאת עשה לי אלוקים, כי אין לי חלק בדבר הגדול הזה!" ומה גם כי הוא היה העתיד להיות כהן ואהרן לוי, ונתחלף הדבר בשליחות מצרים. על כן לדבר על לבו ולנחמו בא האלוקים ואמר: ...ואתה, משה, אל תחוש, כי חלקך גדול מכולם, כי הלא שלמות כולם על ידך הוא, כי ע"י מה שאתה תצוה את בני ישראל בכל מצוות, וגם במה שיקחו אליך שמן וכו', יזכו שעל ידי כך יועיל 'להעלות נר תמיד', כמו שיתבאר להאיר להם לעה"ב, אך בלעדיך לא היו זוכים לכך. זהו על כללות ישראל.
ומה שתקנא על אהרן ובניו שהם כהנים ולא אתה, גם שלמותם ממך היא, כי "ואתה הקרב אליך את אהרן" וכו' ועל ידי "הקרב אליך" יזכו. וגם הבגדים אין בהם כח לקדשם לכהן, אם לא על ידך, כי "ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו... לקדשו" על ידי מה שיהיה על ידך.
|
מהי הזרות הסגנונית בפרשתנו שעליה מבוססים דבריו? |
פסוק ב'
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"
פסוק ג'
"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה
וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי"
מלבי"ם, פסוק ב':
ד"ה ועשית בגדי קדש: הנה הבגדים שציוה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים, שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופירוש "ועשית בגדי קדש לכבוד" – כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם "כבוד" בכתבי הקדש (כמו שנאמר תהלים ל' י"ג "למען יזמרך כבוד") – תעשה בגדי קדש שבם יתלבש הכבוד - שהיא הנפש.
ד"ה ואתה תדבר: אולם הבגדים החיצונים, שהם ירמזו על בגדים הפנימיים, זה תעשה ע"י האומנים הבקיאים במלאכה. אולם גם אומנים אלה צריך שיהיו חכמי לב, שכבר ביארתי בפירוש ספר משלי כי "חכם לב" הוא מדרגה גבוהה מאד, כי "החכם" הוא המתנהג ע"פ חוקי החכמה ובכל זאת יש לו עדיין מלחמה פנימית עם היצר, אבל "חכם לב" הוא שהחכמה שבה להיות קנין בנפשו וממלאה את כל בתי נפשו. ועל זה אמר: "אשר מלאתיו רוח חכמה" הוא פירוש לחכמי לב, מי שרוח חכמה ממלאה את כל לבו, ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאוה וליצר ולמחשבות מתנגדות אל החכמה. וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרן לקדשו, כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה.
| 1. |
מה הוא הקושי שבפסוקינו (דלעיל) המיושב בדברי המלבי"ם? |
| 3. |
היכן מצינו בדברי הנביאים ראיה למה שאמר המלבי"ם ש"לבישת בגדים" סמל היא ל"הלבשת הנפש בדעות ובמדות"? |
------------------------------------------------------------------------------------
משלי י' ח':
ד"ה חכם לב יקח מצוות: ה"חכם" הוא מי שמתנהג כפי חוקי החכמה. אולם כבר התבאר שטבע יצר הלב מתנגד אל החכמה וכל אדם יש לו מלחמה תמידית עם יצר לבו ותאוותיו, אשר יניעוהו אל הפך מדרך החכמה. והאיש אשר כבר הורגל בדרך החכמה עד אשר שבה אצלו טבע שניה, והלב, שהוא הכח המושל שבו, לא יתעורר עוד אל הרע כלל, זה נקרא בשם "חכם לב". מי שרוח חכמה ממלאה את כל לבו, ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאוה וליצר ולמחשבות מתנגדות אל החכמה. וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרן לקדשו, כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה.
פסוק ג'
"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן"
ר' משה חפץ, מלאכת מחשבת:
הכתוב "אתה תדבר" אינו ציווי אלא הגדת דברים ודבוק אל שלפניו בסמוך, "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך", בגדים אשר ישרתו בהם, לאהרן אחיך, אשר הונף ואשר הורם מאת שאר העם בחכמה ובמעלה ביום כהונתו לכבוד ולתפארת לשרת לפני המלך הקב"ה "לקדשו לכהנו לי", וחכמי לב הם יהיו העושים במלאכה – אין ספק שיהיו שלמים בתכלית היופי. על כן צריך אתה לדבר אל כל חכמי לב ולהזהירם, כי אני מלאתי אהרן רוח חכמה ומלאכתם תשרת איש חכם הרזים כמוהו והזהרת אתהם על כן, שיפשפשו במעשיהם ולא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ומקובל, שבאזהרה זו ישתדלו ועשו את בגדי אהרן נאים ומהוגנים אל איש כערכו.
מדרש לקח טוב:
מנהגו של עולם כלי ריקם מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק, אבל (אצל) מי שאמר והיה העולם כלי מלא מחזיק, שנאמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" וכן הוא אומר (דניאל ב' כ"א) "יהב חכמתא לחכימין".
| 1. |
מהו הקושי בפסוקנו שמיישבו מדרש לקח טוב ומהו הקושי שמיישבו בעל מלאכת מחשבת? |
| 2. |
הסבר את הרעיון המבוטא בדברי המדרש! |
| 3. |
במה שונה בעל מלאכת מחשבת מפירוש המדרש (ומפירוש רוב פרשנינו) בתפישתו את פסוקנו? |

| 4. |
הבאור:
ד"ה ועשו: שיעשו.
במה שונה בעל הבאור (הרמבמ"ן) בפירושו מפירוש בעל מלאכת מחשבת? |
פסוק ג'
"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן"
אברבנאל, מקשה:
"ואתה תדבר אל כל חכמי לב... והם יקחו את הזהב...", כי מה צורך היה להקדים זה לציווי בגדי הכהנים? והנה לא זכר כזה בארון ובכרובים ולא בשולחן ובמנורה; וידוע שהאומנים יעשו אותם ויקחו הדברים הצריכים לעשותם?!

|
נסה לענות על קושייתו! |
1) פסוק ד'
ד"ה בגדי קדש: מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותם. |

| א. |
מה קשה לו? |

| ג. |
מדרך רש"י לפרש מילה קשה או צירוף מילים עם הופעתם הראשונה. למה לא פירש רש"י "בגדי קדש" בפ' ב'? | |
2) פסוק ז'
ד"ה שתי כתפות: הסינר מלמטה וחשב האיפוד היא החגורה וצמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב... |

|
מניין שה"חשב" הוא חגור? | |
3) פסוק ח'
ד"ה וחשב אפודתו: וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו. |
| א. |
מה בין "אפוד" ל"אפודה"? |
| ב. |
למי מוסב הכינוי של "אפודתו"? | |
4) פסוק ל"ב
ד"ה לא יקרע: כדי שלא יקרע והקורעו עובר בלאו; שזה ממנין לאווין בתורה, וכן (כ"ח כ"ח) "ולא יזח החשן מעל האפוד", וכן (כ"ה ט"ו) "לא יסורו ממנו", הנאמר בבדי הארון.
מקורו של רש"י יומא עב ע"א:
אמר ר' יהודה: המקרע בגדי כהנים לוקה, שנאמר "לא יקרע". מתקיף ליה ר' אחא בר' יעקב: "ודילמא הכי קאמר רחמנא: נעביד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע?!" מי כתיב "שלא יקרע"? ואמר ר' אלעזר המזיח חשן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה. מתקיף ליה ר' אחא בר' יעקב: ודילמא כי קאמר רחמנא חדקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יזח, ולא יסורו?! מי כתיב "שלא יזח", "שלא יסורו"? |

| א. |
למה אין רש"י מפרש כבמקומנו "כדי שלא" גם בפרק כ"ה ט"ו, וגם בפרק כ"ח, כ"ח? |

| ב. |
מקשה בעל נחלת יעקב על רש"י: היאך פירש הרב לבי תרי, שפירוש הכתוב שלא יקרע וגם הוא מענין לאווין, ואלו התם (בגמרא) משמע, שאם פירושו כדי שלא יקרעם אז אינו בעניין של לאווין?
יישב קושייתו! | |