"והקמת לך אבנים גדולות"

פסוק ב'

"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד"

העמק דבר:

ד"ה והקמת לך אבנים גדולות: ולהלן במקרא ד' כתיב עוד הפעם "תקימו את האבני"ם וגו', וכן בכתיבה כתיב שתי פעמים (בפסוק ג' ובפסוק ח') "וכתבת". והעניין, דשני מיני כתיבה היה: אחת לישראל ואחת לאומות העולם. לישראל – ככתוב (פסוק ג') "למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך". ולאומות העולם – כדכתיב (פ' ח') "באר היטב", ופירשו חז"ל בסוטה (לב ע"א) "בשבעים לשון", היינו לאומות העולם.

פסוק ח'

"וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב"

רש"י:

ד"ה באר היטב: בשבעים לשון.

פסוק ג'

"וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ"

הרכסים לבקעה: 

ד"ה למען אשר תבוא: מחובר לתחילת העניין "שמור את כל המצוה".

"למען אשר תבוא אל הארץ", והוא כעין דיבור מוסגר, שאם לא כן אין לו קשר והמשך.

פסוק ח'

"וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"

סוטה ל"ה:

תנו רבנן: כיצד כתבו ישראל את התורה? ר' יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה. שנאמר "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת", ואחר-כך סדו אותן בסיד.
אמר לו ר' שמעון: לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה? (רש"י: הלוא לא נצטוו לכתבה בשבעים לשון אלא לבוא וללמדה כל הרוצה, שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: "לא היה לנו מהיכן ללמוד!") אמר לו: בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא בעובדי כוכבים ושברו נוטירין שלהם. (רש"י: סופרים שלהם, והם קורין אותם נוטירין). וקילפו את הסיד והשיאוה. (רש"י: והעתיקוה, כלומר נטלוה משם על ידי העתקה).

באותה שעה נחתם גזר דין של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו.
ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להם למטה (דברים כ' י"ח): "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם". הא למדת – שאם היו חוזרין בתשובה, היו מקבלים אותן.

"אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי...
וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל  רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר..."

רש"י, פסוק י"ב:

ד"ה לברך את העם: כדאיתא במסכת סוטה (ל"ו), ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלויים והארון למטה באמצע. הפכו לויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'", ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם להר עיבל ופתחו בקללה ואומרים: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'" וכן כולם עד "ארור אשר לא יקים..."

ראב"ע, פסוק י"ד:

ד"ה וענו: כמו (דברים כ"ו ה') "וענית ואמרת", וחז"ל אמרו, כי טעם לברך "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה" וכן הכל. ועל דרך הפשט, הברכה היא (כ"ט) ברוך אתה בעיר, והקללה היפך זה, והעד בספר יהושע (ח' ל"ג-ל"ה).

שד"ל, פסוק ט"ו:

ד"ה ארור האיש: יפה אמר הראב"ע כי הברכה היא (דברים כ"ח) "והיה אם שמוע תשמע – ברוך אתה בעיר" והקללה היא "והיה אם לא תשמע – ...ארור אתה בעיר". ובאמת מה שאמרו הקדמונים (סוטה פרק ו' משנה ה') שהלויים אמרו שנים עשר ברוך כנגד שנים עשר ארור, מלבד שאין רמז מזה בתורה, הוא גם כן דבר שאין הדעת סובלתו...
...אבל מצאתי בספר יהושע מאמר זר ותמוה, ואחרי העיון מצאתי כי בא זה ולימד על זה, ומה שהיה בלתי מובן כאן וכאן, שב ברור ונכון ונחמד ונעים גם כאן וגם שם.
כי הנה ביהושע ח' ל"ג-ל"ד כתוב "וכל ישראל וכו'"... מה עניין לברך את העם ישראל בראשונה ואחרי-כן קרא הברכה והקללה? – אבל אמיתת הענין כך היא: הברכות והקללות הן לכלל האומה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, כי אם יעלימו עיניהם מן החוטאים ולא יענישום, יחרה אף ה' על העם כולו.
לפיכך רצה ה' להקדים ולהודיעם, כי לא יענוש את העם כולו על חטאות היחיד, אלא אם כן תהיינה גלויות וידועות, אבל הנסתרות לה' הן, והוא יענוש את החוטא בפרט וכל העם יהיה נקי. ומזה יימשכו שתי טובות: האחת שהחוטא לא יתברך בלבו לאמור: שלום יהיה לי, שאם רוב העם כשרים, וגם אם אני חוטא – מה בכך? "האיש אחד יחטא, ועל כל העדה יקצוף?" והשנית, שלא יתייאשו העם ויאמרו: אבדנו, כולנו אבדנו, כי אולי אחד או רבים יחטאו בסתר, ועל כל העדה יהיה קצף.
והנה אמירת "ארור האיש אשר יחטא בסתר" ברכה היא לכלל האומה, וזה טעם (יהושע ח, לג) "לברך את העם ישראל בראשונה".