קרבן הנשיאים

פסוק ב'

"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל.... אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה'"

רמב"ן:

בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו "קרבן" וכן (במדבר לא ג') "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד..." – קרבן לבדק הבית.
והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלויים על כתף קרשי המשכן והאדנים, שהם כבדות מאד, והביאו מעצמם עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות.
ויתכן שנפרש, "ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב" – שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם, ושנים עשר בקר מושכים העגלות, והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן, וה' ציוה את משה: "קח מאתם הכל, והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן, לעבוד את עבודת אהל מועד"; ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבנותיהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אַחַר שהורשו להקריבם לו, והשם ציוה (פסוק י"א) "נשיא אחד ליום יקריבנו" ולכך לא הוצרך לומר עתה "קח מאתם". ודרך הלשון לומר "עגלות" על המילוי שבהן, כמו (מלכים א' י"ח י"ט) "אוכלי שולחן איזבל" וכן (רות ג' י"א) "כי יודע על שער עמי", ולשון חכמים (בבא בתרא קמ"ו ע"א) "מאה קרנות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב".
ואפשר שיהיה "צב" – מלאות, וכן (ישעיה ס"ו כ') "ובצבים ובפרדים" – בעגלות מלאות אדם, ויהיה "שש עגלות צב" – שש עגלות של מילוי, ומילואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש.
והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן, ואחר כך כלל אותם: (ז' פ"ד) "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה..."
... והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר (שמואל א' ב' ל') "כי מכבדי אכבד" והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחברו, וכיבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון ויאמר "זה קרבן נחשון בן עמינדב", ויאמר "וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים, ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו. וכך אמרו שם בספרי: "מגיד הכתוב, שכשם ששוו כולם בעצה אחת, כך שוו כולם בזכות."
ועוד בזה טעם במדרשם: כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מן הנשיאים חשב טעם בפני עצמו. אמרו (מובא ברש"י לפסוקים י"ט-כ"ג מיסודו של ר' משה הדרשן, עיין שם) שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלושים כנגד שנותיו של אדם, ומשקלה שלושים ומאה כנגד תולדות שהעמיד (=כנגד מספר שנותיו שהעמיד תולדות), וכל המדרש כמו שכתבו רש"י. או כפי המדרש האחר (במדבר רבה י"ג י"ג), שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט, כל מה שיארע לו עד ימות המשיח, והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות קערה ומזרק – כנגד שני המלכים שעתידים לצאת ממנו, שמולכים בים וביבשה, והם שלמה ומלך המשיח, ולכך הקריב קערה כנגד הים, שהוא מקיף את הים כולו ודומה לקערה ומזרק כנגד היבשה, "שלושים ומאה" – שביום השלישי הִקְוָה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם "ימים", ובגימטריה "מאה", ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש (מלכים א' ז' כ"ג) "וקו שלושים באמה יסוב אותו סביב" – הרי "מאה ושלושים".
"מזרק אחד כסף" כנגד העולם שהוא עשוי ככדור, "שבעים שקל" שהם (=שלמה והמשיח) ימשלו על שבעים אומות. "שניהם מלאים" – שיביאו להם מנחות מכולם; "סולת" – המסולאים בפז; "בלולה בשמן" – (קהלת ז') "טוב שמם משמן טוב"; "כסף" – כמה דתימא (משלי י') "כסף נבחר לשון צדיק". "כף אחת עשרה זהב" – כנגד עשרה דורות מפרץ ועד דוד, שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת. "פר אחד" – כנגד אברהם; "איל אחד" – כנגד יצחק; "כבש אחד" – כנגד יעקב. "שעיר עזים אחד" – לכפר על מעשה יהודה שהביא את הכתונת לאביו; "ולזבח השלמים בקר שנים" – כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות, והיו צדיקים והייתה המלכות שְלֵמָה. "אילים חמישה, עתודים חמשה, כבשים בני שנה חמשה" – כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם עד צדקיהו, מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים, מהם בינוניים מהם רשעים.
זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב; ונתנאל בן צוער, חשב גם כן בלבו שיביא מתנה בשיעור זה, וחשב בו טעם אחד, והקריב על שם התורה, לפי שהיה שבטו של שבט יששכר בחכמת התורה. "קערת כסף" כנגד התורה שקרויה "לחם", שנאמר (משלי ט') "לכו לחמו בלחמי".
וזבולון הקריב, שהיה עוסק בפרקמטיא... "קערה" כנגד הים, שהיה לחוף ימים, וכן מצאו, שם במדרש (במדבר רבה י"ג ט"ו) בכל שבט ושבט טעם מיוחד לקרבנו, ובשיעורי הקרבן.
ולכך השווה אותם הכתוב, לפרט כל אחד בעצמו, כאילו לא הוזכר האחר, ואחרי כן כללם כאחד. לרמוז, כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב, ולא קדם אחד לחברו במחשבה, ולא בהבאה לפני המשכן, ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשוואה.