נאום משה: העגל והלוחות

אחד מחכמי אומות העולם (לופינק), העוסק הרבה במבנה ספר דברים, קובע שהקטע שבו עוסק גיליוננו מתחלק לחמישה חלקים עיקריים:

            1 – פרק ט' פסוקים ז'-ח'        מבוא

            2 – פרק ט' פסוקים ט'-י'

            3 – פרק ט' פסוקים י"א-י"ז

            4 – פרק ט' פסוקים י"ח-כ"א (כ"ב-כ"ד)

            5 – פרק ט' פסוק כ"ה –פרק י' פסוק ה'

השווה:

שמות ל"ב ט"ו

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ"

דברים ט' ט"ו

"וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי"

דברים ט' י"ז

"וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי..."

דברים י' ג'

"וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי"

תנחומא, כי-תשא כ"ו:

כשעשו ישראל אותו מעשה, וירד משה מן ההר וקרב אל המחנה וראה את העגל שעשו – בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא את הלוחות, היו סובלין את עצמם. כיון שירד וקרב אל המחנה וראה העגל, פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד (שמות ל"ב י"ט) "ויחר אף משה וישלך מידיו"...

פרקי דר' אליעזר, פרק מ"ה:

לקח משה את הלוחות והיה יורד, והיו הכתובים סובלין את עצמן ואת משה עמן. וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל, ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו...

תנחומא עקב, י"א:

על מה שברן? על שפרח הכתב מעליהם, לפיכך שברן. משל למה הדבר דומה? לדואר (=ציר נושא אגרות) שהיה מהלך, ופרוזדגייא (=כתב המלך ודתיו) בידו להכניסם במדינה. ועבר בתוך הנהר ונפלו הכתבים לתוך המים ונמוחו האותיות. מה עשה אותו הדואר? קרען, שנאמר (ט' ט"ז) "וארא והנה חטאתם לה' אלוקיכם". מה ראה? ראה האותיות שפרחו, ואף הוא שברן!

מדרש הגדול, כי-תשא:

אמר ר' מאיר: כיון שראה משה מה שעשו ישראל, מיד הביט בלוחות וראה שפרח הכתב מהן והשליכן לארץ. משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בידו נר וכבה. כיון שראה שכבה הנר, אמר: "וזה למה בידי?!" מיד השליכו מידו. כך כיון שעשו ישראל אותו מעשה, פרח הכתב מן הלוחות. אמר משה: "אלו למה לי?!" מיד "ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות".

"וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים...
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית"

אברבנאל, מקשה:

הספק השמיני באמרוֹ (י"א) "ויהי מקץ ארבעים יום... נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים..." והנה הפסוק הזה כפול בלי ספק, כי הנה למעלה אמר (י') "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים..." ולמה אחר כך חזר לומר שנית "ויהי מקץ ארבעים יום... נתן ה' אלי"?           

ונתנו לשאלתו זו תשובות שונות. והנה אחת לפניך:

הכתב והקבלה, מיישב:

ונראה לי שאין שתי הנתינות הללו שוות בהוראתן: השנייה היא גשמית – דבר הניתן מיד ליד, וזה היה מקץ מ' יום, נתן למשה הלוחות; ונתינה ראשונה היא רוחנית, היא הלימוד, כי המלמד את חברו דבר מן המושכלות, שלא היה ביכולתו לעמוד עליו מדעתו, הנה המלמד הוא נותן ומשפיע ולזה נקראת התורה בשם "לקח" (דברים ל"ב): "יערוף כמטר לקחי", "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". הנה אחר שאמר "ואשב בהר מ' יום ומ' לילה", בא כאן להודיע, מה היה תכלית המכוון בישיבתו בהר זמן זה, ואמר: "ויתן ה' אלי את שני לוחות...", כלומר בהמשך זמן זה היה הקדוש ברוך הוא מלמדני המכוון האמתי במכתב שעל הלוחות, כי בעשרת הדברים האלה כלולים כל תרי"ג מצוות, וזה היה משה לומד מפי הגבורה כל ארבעים יום, וזה שאמרו (שמות רבה מ"ו) "לחם לא אכל" – אבל מלחמה של תורה אכל, "ומים לא שתה" – אבל מימה של תורה שתה...

פסוק כ"ו

"אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ
אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה...
וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל..."

העמק דבר, פסוק כ"ט:

ד"ה והם עמך ונחלתך: לא זהו טענה ראשונה (כ"ו) "אל תשחת עמך ונחלתך".