הדלקת הנרות במנורה

אברבנאל:

נראה מסגנון הפסוקים, שלא בא הכתוב כאן לצוות על שמן המאור ולהזהיר על הדלקת הנרות במנורה. אבל הייתה כוונתו הראשונה לצוות על בגדי הקודש המיוחדים לכהני ה', ולכן אמר הוא יתברך למשה: "ואתה תצוה" רוצה לומר: אתה עתיד לצוות אל בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך ובאהל מועד מחוץ לפרכת "יערוך אותו אהרן ובניו חוקת עולם לדורותם", כי לא יעבוד העבודה ההיא אלא כהני ה', ומפני זה צריך שתקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו לכהנו לי, שאינו מן הראוי שיבואו שם בבגדי הדיוט לעבוד העבודה הקדושה ההיא. ומפני זה ראוי שתתעסק בעשיית הבגדים הראויים להם.
הנה אם כן לא באה במקום הזה מצוות הדלקת הנרות מכוונת לעצמה, אלא לספר הצורך למעשה הבגדים לאהרן ובניו, יען וביען הם יכנסו ערב ובוקר לפני ה' בהיכל הקודש להדליק את הנרות.
... ולא נאמרה (המצווה) כאן אלא על דרך הקדמת ידיעה להודעת הסיבה לעניין בגדי אהרן ובניו. לכן אמר "ואתה תצוה" כאילו אמר: ובעבור שאתה תצווה בהדלקת הנרות שיעשו אהרן ובניו בהיכל ה' בכל היום, לכן צריך שתיחס אותם לכהונה ותלבישם בגדי ישע.

המלבי"ם:

פסוקי פרשה זו (כ"ז כ' – כ"א) הם הקדמה למלאכת הבגדים וקודמות אליהם, וכן הוא האמת, שלפי מה שנבאר, שעיקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש, צריך לצרף אליה את השמן הקדוש, כמו שאמר קהלת (ט' ט') "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר" ורצה לומר: בגדי הנפש שהם מדותיה ותכונותיה יהיו לבנים מכל חלאה ושמצה, ושמן אל יחסר מעל ראשו, וזהו כמו שאמר הבדרש"י (הוא ר' ידעיה הפניני בספרו "בחינת עולם" פרק ט"ז):
"התורה והאדם – חיבורם נר אלוקים בארץ: התורה היא להב המתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו (גופו ונשמתו) אבוקה שואבת אורו: גוו - פתילה נפתלת ונשמתו – שמן זית זך, בהצמדם ובהתלכדם (של האבוקה והלהב) יתמלא הבית כולו אורה".
ואמנם לא כל אדם זוכה לשמן הזך המוכן להדליק בו אור אלוהי להאיר אור במקדשו, כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, רצה לומר שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה, אל אור התורה וזיו השכינה או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהן, אז ידעך נרו באישון חושך, לבד הנפש המוכנה לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך, כי ה' יאיר נרו על ראשה, כמו שאמר (תהילים י"ח) "כי אתה תאיר נרי".
ובאשר ציור המקדש היה כאילו התאחדו שם כל ישראל כאיש אחד, וכל ענייני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, ציוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל, שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם שיהיה מוכן למאור. ואז באמצעות משה, שהוא הוריד את התורה ואור אלוקים לארץ, יעלה את המנורה, שהיא כלל נשמת ישראל, "להעלות נר תמיד".

1)   שמות רבה ל"ו:

ראה, האיך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהם, וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע – הוא נכשל. משל למי שעומד באפלה, בא להלך, מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב – נופל בו- הקיש פניו בקרקע. למה? שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שאין בידו דברי תורה – מצא עברה ונכשל בה. שכן רוח הקודש צווחת: (משלי ה') "והוא ימות באין מוסר". למה הוא מת? לפי שאינו יודע בתורה והולך וחוטא שנאמר "דרך רשעים כאפלה ולא ידעו במה נכשלו". אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום! משל למי שעומד באפלה: ראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל. למה? על שהיה בידו נר. שנאמר (תהילים קי"ט) "נר לרגלי דברך". וכן (משלי ד') "אם תרוץ לא תכשל".

2)  ויקרא רבה ל"ג:

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". בר קפרא פתח: (תהילים י"ח) "כי אתה תאיר נרי". אמר הקב"ה לאדם: "נרי בידך ונרך בידי" נרך בידי - שנאמר (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם", נרי בידך, שנאמר (שמות כ"ז כ') "להעלות נר תמיד". אלא אמר הקב"ה "אם הארת נרי, הריני מאיר נרך, הוי – "ויקחו אליך שמן... למאור להעלות נר תמיד".

3)  שמות רבה ל"ו:

מהו "כי נר מצוה"? אלא כל מי שעושה מצווה כאילו מעלה נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו, שנאמר (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם".

4)  שמות רבה ל"ו:

מהו "כי נר מצוה"? אלא הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצווה ויצר הרע שבתוכו אומר: "מה לך לעשות מצווה ותחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך". ויצר הטוב אומר לו: "תן למצווה - ראה מה כתיב? "כי נר מצוה". מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות הם) מדליקין המנו – אורו במקומו. כך כל שיתן למצווה, אינו מחסר את נכסיו". לכך נאמר: "כי נר מצוה ותורה אור".

5)  תנחומא תצוה ח':

אמר ליה הקב"ה למשה: אמור להם לישראל: בני, בעולם הזה הייתם זקוקים לאור בית המקדש ומדליקים נרות בתוכו. אבל לעולם הבא בזכות אותו הנר אני מביא מלך המשיח שהוא משול כנר, שנאמר (תהילים קל"ב): "שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי..." אמר הקב"ה: בעולם הזה אתם צריכים לנר. אבל לעתיד (ישעיה ס') "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".

פסוק כ'

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר"

מנחות נ"ג ע"ב:

ואמר ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית?
לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתית, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי ייסורים.

שמות רבה פרשת תצוה (א):

"ואתה תצוה" – הדא הוא דכתיב (ירמיה י"א) "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך" – וכי לא נקראו ישראל אלא בזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל: בגפן... בתאנה... בתמר... בארז... באגוז... ובא ירמיהו לומר "זית רענן..."?
אלא מה הזית הזה, עד שהוא באילנו מגמגרין אותו, ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, וכשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנים אותו במטחן. ואחר כך טוחנים אותו, ואחר כך מקיפים אותו חבלים, ומביאים אבנים – ואחר כך נותנים שמנם; כך ישראל: באים אומות העולם וחובטים אותם ממקום למקום, וחובשים אותם, וכופתין אותם בקולרין ומקיפים אותם טרטיוטין (=חילות) ואחר כך עושין תשובה: והקב"ה עונה להם. מנין? שנאמר (שמות ב') "ויאנחו בני ישראל"... וכן (דברים ד'): "הוי זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך".