עשרת הדברות

פרק כ' פסוק א'

"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר"

ראב"ע:

ד"ה וידבר אלוקים: יש שאלות קשות בפרשה הזאת: אמרו רבים, כי השנים דברים לבדם אמר ה', ועדותם, שכתוב בדיבור הראשון "אנוכי ה' אלוקיך" ובשניה "כי אנוכי ה' אלוקיך אל קנא" ובשלישי כתוב "את שם ה' אלוקיך", גם "את אשר ישא שמו לשווא", ולא אמר "שמי" וברביעי: "כי ששת ימים עשה ה'"... ויש לשאול: איך יספור דיבור "אנוכי" בעשרת הדברים, כי הוא המצַוֶה והנה איננו מצות עשה ולא מצות לא תעשה... ושאלות קשות מאלה.
והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פרשת "וישמע יתרו" - "ראשונה", ואתחנן - "שנייה". והנה ראינו כי מתחילת "אנכי" ועד סוף "אשר ישא שמו לשווא" אין שינוי בין שתי הפרשיות; ומתחילת "זכור" עד סוף עשרת הדברים שינוי בכל מקום: בראשונה זכור – בשניה שמור, גם שם באחרונה תוספת...; בראשונה "ובהמתך" ובשניה תוספת "ושורך וחמורך", והקשה מכל אלה: בראשונה טעם שבת "כי ששת ימים עשה ה'... על כן ברך ה'" ואלה הפסוקים אינם כתובים בשניה, רק טעם אחר "וזכרת כי עבד..."; בראשונה כתוב שכר כיבוד אב ואם "למען יאריכון ימיך" וכן בשניה, רק הוסיף "ולמען ייטיב לך", גם הוסיף "כאשר צוך ה'"; בראשונה "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה", בשניה "ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה"; בראשונה "עד שקר", בשניה "עד שוא"; בראשונה כתוב "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך" ובשניה: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך"; בראשונה אין כתוב "שדהו" ובשניה כתוב "שדהו"; בראשונה "עבדו ואמתו" קודם "שורו וחמורו" ובשניה "שורו וחמורו" לפני "עבדו ואמתו"; בראשונה כתוב "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר" ובשניה "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם".
וכאשר חיפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו", וזה הדיבור קשה מכל הקושיות כאשר אפרש. וחלילה חלילה שאומר, שלא דיברו נכונה, כי דעתנו קלה כנגד דעתם. רק אנשי דורנו יחשדו כי דבריהם כמשמעם, ואיננו כן, כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא אוכל לפרש אלה עד שאפרש לך דרך לשון הקודש; והשם הוא עדי ויודע סודי, כי לולא הוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש.
אמר אברהם המחבר: משפט אנשי לשון הקודש: פעם יבארו דיבורים באר היטב ופעם יאמרו הצורך במילים קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם.
ודע כי המילות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משינוי המילות, אחר שהן שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות (=דוגמאות):
אמר השם לקין (בראשית ד') "ארור אתה מן האדמה כי תעבד את האדמה... נע ונד תהיה בארץ" וקין אמר: "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה" ומי הוא שאין לו לב, שיחשוב כי הטעם אינו שווה בעבור שינוי המילות?!
והנה אמר אליעזר: "הגמיאיני נא" והוא אמר אליה: "השקיני נא". ומשה אמר (שמות י"ב כ"ט) "בכור השבי אשר בבית הבור" וכתוב (י"א ה') "בכור השפחה אשר אחר הריחים", ומשה הזכיר התפילה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל (דברים ט' י"ד) ואינה דומה לתפילה הנזכרת בפרשת כי תשא, למי שאין לו לב להבין.
והכלל כל דבר שינוי כמו חלום פרעה – תמצא מילות שונות. רק הטעם בו שווה, וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה. כך יעשו פעם להוסיף אות משרת או לגרוע אותו – והדבר שווה.
אמר ה' (כ"ה ד') "ותכלת ארגמן", ומשה אמר (כ"א ו') "תכלת וארגמן"; אמר השם "אבני שהם" ומשה אמר "ואבני שהם", וכאלה רבים ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון.
והנה על הנראה שיבוטא בו לא נבקש עליו טעם, אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מילת "לעולם" למה נכתב מלא או למה חסר.
והנה בני הדור יבקשו טעם למלא, גם לחסר, ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם, או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחת הייתי מחריש.
והנה אתן לך משל: אמר לי אחד: כְּתוֹב לרעי וזה כְּתוֹב: "אני פלוני אוהבך לעולם" וכתבתי "פלני" בלא וי"ו, "אהבך" גם כן בלא וי"ו, "לעלם" חסר. ובא ראובן ושאלני: "למה כתבת חסרים?!" ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי, ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים. אולי יבוא לוי ויודיעני איך אכתוב?! ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין.
ועתה אֲפַשֵר לך השאלות הנזכרות:
דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור" ותחילתם "אנכי" וסופם "כל אשר לרעך". וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית (דברים ה' י"ט) "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם" ואין הפרש ביניהם. ועוד: כאשר נכתבו כולם באצבע אלוהים, כן אמרם ה' כולם. והעדות שהביאו שהכתוב בדיבור השלישי והרביעי והחמישי אינו על דרך המדבר, יש להשיב: אחרי שקיבלת זה ה' להיות לך לאלוהים, על כן אמר "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא", גם "כי ששת ימים עשה ה'"...
... ועתה אדבר על "שמור וזכור".
דע, כי הטעמים הם שמורים ללא המילות, והנה יצחק אבינו אמר לעשו (בראשית כ"ז ד') "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" ורבקה אמרה ליעקב, ששמעה שאמר (שם פסוק ז') "ואברכך לפני ה' לפני מותי", כמו בטרם אמות, אם כן – מה טעם להוסיף "לפני ה'"? התשובה: היא ידעה כי יצחק נביא לה' והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב "לפני ה'", והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת. והם לבדם הכתובים על הלוחות... ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה.
... ודע כי באחרית מח הראש הוא הזכירה והמקום מקום משמרת הצורות, והנה הזכירה כוללת השמירה.
וטעם "זכור", שיזכור כל יום איזה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שיזכור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה; והנה טעם הזכירה היא השמירה; וכאשר אמר ה' "זכור" הבינו כל השומעים כי טעמו כמו "שמור", כאילו בבת אחת נאמרו.
ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם "כי ששת ימים עשה ה'", כי בתחילה אמר "כאשר צוך ה' אלוקיך", כאילו אומר: ככתוב בתורתך בדיבור "זכור" (פסוק ח') עד "ויקדשהו" (פסוק י"א) ובעבור שה' ציוה שישבות העבד והאמה ולא פירש ה' למה זה, פרש משה טעמו ואמר "זה שציוך השם שישבות העבד, בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים ויפדך ה'".

עשרת הדברות סומנו בשני מיני טעמים: עליונים ותחתונים (או: נגינות גדולות ונגינות קטנות).

הרב היידנהיים כתב בפירושו "הבנת המקרא" מאמר גדול, בו הוא מביא דעת חכמים, מדורות ראשונים ומאוחרים, החלוקים בדעותיהם בדבר משמעות הכינויים זמני הקריאה ועוד.

נביא להלן דברי אחד מהם, הלא הוא הרב חזקוני, שהוא לפי דברי היידנהיים "ראש המדברים בעניינינו ראשם במעלה וראשון בזמן".

יש ברוב הדברות שתי נגינות, ללמד שבעצרת שהוא דוגמא מתן תורה ומתרגמין הדברות הדברות קורין כל דברת לא יהיה לך וכל דברות זכור בנגינות הגדולות לעשות כל אחת מהן פסוק אחד... ודברות לא תרצח וכו' קורין בנגינות הקטנות לעשותן ד' פסוקים שהם ד' דברות. אבל בחודש שבט כשקורין פרשת יתרו כשאר שבתות השנה קורין לא-יהיה לך וזכור בנגינות הקטנות לעשות מכל אחת מהן ד' פסוקים ודברות לא תרצח וכו' בנגינות גדולות לעשותן פסוק אחד..