דיני השחיטה

פסוק ג'

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט..."

עקדת יצחק, שער ארבעה וששים:

הנה במצוה הזאת הקפידה התורה על תיקון הנפש והישיר אותה משבושי הדעות ובדיית הדמיונות אשר ירחיקו האדם מעל אלוהיו ומיחד עבודותיו אל אלוהים אחרים מדומים, כמדומה לו שהוא עושה כהוגן וכמו שאמר בפירוש (פסוק ז') "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם".
ולזה ציותה שלא ישחט שום קרבן ולא תעשה עולה וזבח כי אם בפתח אהל מועד לפני ה', על ידי הכהן המיוחד, אשר הוא יזרוק הדם על מזבח ה', לפי שיעתקו מהם אלה השבושים והדמיונות ולא יזכרו ולא יפקדו עוד...
והנה אחרי כן הקפידה התורה לתיקון הכח החמרי, שלא יהיה שטוף אחרי הפחיתויות הבהמיות ויפרד מעל הכח השכלי וחדל מעזב לו בכל הפעולות המסודרות ממנו באשר אמרנו. ואמר (פסוק י') "איש איש... אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם..." וכבר כתבנו טעם זה, כפי מה שכתב הרמב"ן* והוא מבואר בעצמו, שהוצרכה זאת ההרחקה כדי שלא יגיעו דמים בדמים (המליצה שאולה מהושע ד' ב') לשתף אל מזגם טבע הנפש הבהמית עד שיקנו להם התאוות הנפסדות הבהמיות אשר יולדו להם ככל העכו"ם הבלתי נזהרים מזה...
הנה מבואר שהאדם עשוי לחטוא על אחד משני כנים: אם מרוע תכונת הפש אשר תתאוה אל החטא, ועל דרך שאמר החכם (משלי כ"א) "נפש רשע אותה רע", או שיהיה מחמת שיבוש הדעת או סברה כוזבת. כאילו יאמר לו נביא שקר שמצוה להרוג הנפש או לבוא על הערוה שהוא חושב שחייב לעשותו, ואם לא יתאוה אליו.
והנה האזהרה על זה הענין השני אינה צריכה חוזק גדול, כי כשתודיענו שהנביא שקרן או שתוציאנו מסברתו – מיד יעזוב.
אמנם מה שיהיה על הענין הראשון צריך אזהרה חזקה מאד, כי הנה הוא בא מצד תאוותו ותשוקתו אל הדבר והוא קשה לפרוש. ויורה זה על היות תכונות נפשו רעות ומקולקלות וכבר היה ההפסד בנפש עצמה שהיא התחלת הפעולות ושרשם. ולזה בענין הראשון שהוא הרחקת האנשים מהקרבנות לאלילים (=לשעירים) עם היות שבא זה משיבוש הדעות – הנה אינו בא מחמת תאוה והתחלה רעה נפשית, ולזה אין צורך רק להודיע שהדבר אסור ונמאס בעיני השם ושהכל הוא טעות ודמיונות פשוטים ודי כשיתרחק ממנו כל בעל שכל.
אמנם בדברים אשר בא אליהם בתשובה נפשית כאכילת הדם שהיו שטופין אחריו כמו שאמרו על זה בספר דברים, וכן הנבלה והטרפה, כי תאוה נפשו לאכול בשר ותאמר: "מה לי נשחטה מן הצואר או נשחטה מן העורף?" ואין צריך לומר העריות והשכיבות המגונות, לזה באה האזהרה בהם בחוזק גדול...
...נתבאר מה שאמרנו ראשונה מהיות האזהרות האלו האחת אל החלק השכלי שלא משך אחר דעות בטלות ומשובשות באלוהות, והשניה בתיקון הגוף והכשרו לשמור לעשות כל הפעולות התוריות המסודרות... וזה הענין בארו בסמוך (י"ח ג') "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו", כי מעשה ארץ מצרים הוא מפורסם מן המין הראשון, כי הם (=המצרים) היותר נודעים בעולם בעניני עבודה זרה ומעשי כשפים המכחישים פמליא של מעלה מכל זולתם. אמנם מעשה ארץ כנען – עם שלא היו משוללים מעבודת אלילים הנה הנם אוחזים יותר בקלקול המעשים המכוערים, והמתועבים בעריות...

------------------------------------------------------------------------------------

* דברי הרמב"ן עיין י"ז י"א וגיליון צו תשכ"ח.

פסוק ו'

"וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה'"

פסוק י"א

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"

עקדת יצחק, שם:

ציוה שכל עוד יהיו ישראל במדבר יזרוק דם כל בשר על גבי המזבח, שאחר שהדם הוא הנפש, ירמוז להם, שחוייב כל אדם לשפוך את נפשו החיונית לפני ה' ולמסור אותה על כל דבר שיתקדש שמו בו, כמו שאמרו (ברכות נ"ד): "ואהבת את ה' אלוקיך מכל לבבך ובכל נפשך – בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך".
כמו שעשה דוד במלחמת גלית הפלשתי, אשר עליו אמר יונתן (שמואל א' י"ט): "וישם נפשו בכפו ויך את הפלשתי". ואמר יותם (שופטים ה'): "אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד".

פסוק י"ג

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר"

הרב ראי"ה קוק זצ"ל, "טללי אורות" - השקפה על טעמי המצוות פרק ח'

(תחכמוני כרך א', ברן שנת תר"ע - חלקים נדפסו בספר "לחי ראי" מרכז הרב ירושלים תשכ"א):

הנטיה החופשית של המוסר לקראת משפט בעלי החיים בכללם ודרישת זכויותיהם מהאנושות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה באוצר האנושות הקדמון. כל זמן שזרע האור הרוחני (אשר אח"כ התבצר בישראל) היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית, לפני אשר נפלגו הגוים ללשונותם, כבר עלה המוסר עד דרישת משפט – בעלי חיים, ו"אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה". "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל עץ, אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". אולם כשירדה האנושות עם השתכללותה ולא יכלה לשאת את זהר האור הגדול "ונשברו כליה", היתה ההעתקה מחברת החיים (=הרחקת האנושות מעולם בעלי החי), שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ, עתה נדרשת מאד בקיבוץ כח הצדק והיושר בין בני מינה, למען יוכל אש אלהים זה הבוער באור כהה מאד, לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסיבוכיהם; שגויי הדעות והנטיות, הדרכים והגבולים, דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושות לבדה. אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא ישאר סגור לעד; כשם שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה, ע"י ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חיים מנרתיקה בבא עתה. ומכשיריה הן המצות, המוגבלות לחלק זה ביחוד.
אמנם גערה נסתרה יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר תאמר "אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר" – אז "תזבח ואכלת". הנה לא תוכל לעצור בעד נטיתך כי אם ע"י כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא באה עתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה גם כן, אחרי נפלה, התאמצות חמרית, שמילוי כח זה ידרש לפעמים את מזון הבשר, שהוא מס המעבר לתקופה יותר בהירה, שבעלי החיים אינם פטורים ממנו, כאשר הרבו לעשות כן גם בני אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות, שהיו נדרשות להם למעבר אל עלייתם הכללית.
זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה האלוהי, שיודעת היא עת לכל חפץ ולפעמים היא כובשת את מעינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קוצר-רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול. כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים היה כולו בכלל האיסור, לא היתה ההריסה המוסרית, הנכונה תמיד להמצא בעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה, חיה ועוף וכל רמש הארץ. הסכין, הגרזן, הגיליוטינה או זרם האלקטרון (=החשמל) היה עובר על כולם כאחד, כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושות המקולטרת (=המתורבתת). הנה באה המצוה בסדר אכילת הבשר בצעדים המובילים אל המטרה עליונה. החיים המותרים לאכילה הנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כיסוי דם החיה והעוף שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות - הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשכלולם "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל וכסה את דמו" - הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך"; כסה הדם! הסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פרין, בהמשך הזמן תחנכנה הדורות, המחאה האילמת כשתבוא עתה תהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה. ציווי הזביחה, במערכה מיוחדת, בהקלת הצער, כבר תופש הוא הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אבטומט (=כעין "רובוט") שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי אם עם נפש חיה.