ברכת יצחק ליעקב

ועיין גם גיליון תולדות תשכ"ג.

אבן כספי, טירת כסף. (והוא "ספר הסוד") פרק כ"ח:

ענין הברכה והקללה נזכר בתורה במקומות רבים מאוד וכן בשאר ספרי המקרא... וזה הענין מבואר בתורתנו, הלא תראה בתחילת הבריאה זכר שברך ה' בריותיו וזה על דרך דיברה תורה כלשון בני אדם, וכן נזכרה ברכת מלכיצדק לאברהם, וברכת בתואל ולבן לרבקה, וכן ברכת יצחק ליעקב ועשו.
...אין ספק שאף על פי שהפועל בכולם אחד בעצמו, ראוי שיהיה הבדל ביניהם מצד הפועלים, וכפי יתרון הפועל יהיה יתרון הפעול... ואמנם הפועל הראשון גם לזה העניין הוא ה' יתברך, כמו שהודיענו משה באמרו (במדבר ו' כ"ז) "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", וכן הוא בקללה כי הידיעה בהפכים אחת. אבל כי יש לטוען שיטען עלינו מעניין קללת בלעם שבאמת לא היה לה תיקון לא מאיכות המדבר ולא מאיכות המעשה, אמנם דע, שאין חשש לאותו הדבר מצד עצמו, כי אין בו ממש אבל מצד המקבלים, רצוני, ישראל היודעים או שומעים שהוא מקללם, וזה כי בלעם היה קוסם כמו שהעיד עליו הכתוב, ומנהג הארץ ההיא אז וגם היום, כי אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, אם כן, אין לשאול טעם לאמונת בלק וסיעתו, וכמו שהיו יעקב ועשו עושים יסוד ועיקר מברכת יצחק אביהם, כן היו בלק וסיעתו עושים מברכת בלעם וקללתו – ואם ביניהם הבדל.

פסוק כ"ח

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ"

 בעל עקדת יצחק, שער ארבעה ועשרים, מקשה:

אמנם מכל מה שזכרנו בראיות נכוחות יש להתפלא מאוד על אלו הברכות שבירך יצחק את יעקב באמרו: "מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש יעבדוך עמים..." שלפי הנראה כולם ירוצו מרוצת העושר והכבוד שהם עניינים מדומים בלתי אמיתיים וחיצוניים... ואם כן – על מה חרדו אבות העולם את החרדה הגדולה הזאת שיחולו על ראש הראוי?

      והוא מיישב קושייתו:

ואולם אני רואה כי אות אחד בלבד של פרשה זו מבארת כל העניין הזה כולו ומיישבת אותו על תוכן אמרתו.

פסוק ל"ג

"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד"

תרגום יונתן:

ואזדעזע יצחק זעזוע סגי, כדי שמע ית קליה דעשו וריח תבשיליה עלת באנפוי היך ריחא דיקידת גיהינום.

בראשית רבה ס"ז ב':

אמר ר' יוחנן: מי שיש לו שני בנים אחד יוצא ואחד נכנס – חרד?
אתמהה! אלא בשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גיהינום.

 רש"י:

ד"ה ויחרד: כתרגומו "ותוה" – לשון תימה. ומדרשו: ראה גיהינום פתוחה מתחתיו.

מדרשי התורה, הק' אנשלמה אשתרוק:

אמנם בעניין החרדה יש לפרש הסיבה, וזה, כי רצה לומר בבוא עשו נהפכה מחשבתו והשפעתו בסיבת המקבל, וזה שאמרו חז"ל: "ראה גיהינום פתוח לפניו", שהשתדל בעצמו להכין עצמו לשפע האלוהי ולא שב, ואין חרדה גדולה מזו.
או אמר "לפניו" – למי שלפניו, והוא עשו.

פסוק ל"ג

"וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה"

רש"י:

ד"ה גם ברוך יהיה: שלא תאמר אילולא שרימה יעקב לאביו, לא נטל את הברכות, לכך הסכים ובירכו מדעתו.

ר' אברהם בן הרמב"ם:

ד"ה גם ברוך יהיה: הטעם, אף על פי שכאשר בירכתי אותו בתחילה בפרטיות הייתי נבוך, הנה אני מוסיף לו עתה את הברכה בכלל עם ידיעתי שהוא יעקב, לפי שלא בחרתי בך יותר ממנו, אלא מפני שהיה במחשבתי כי זה מתאים עם הרצון האלוהי בך, וכיוון שהרצון האלוהי גזר שהברכה תהיה לו (=ליעקב), הרי אין לי לבחור אלא במי שבחר בו האל יתעלה וייחד אותו.

הרמב"ן:

ד"ה בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה: אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאוד וצועק "מי הוא אשר רימני!" לברך אותו, שישלים צעקתו לאמר מיד: "גם ברוך יהיה!" אבל היה ראוי שיקללהו; ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמור: "ולמה תברכנו עתה, אבי?!" ואיך יאמין עשו, כי במרמה היה מתחילה, בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו?!
והנכון בעיני שהוא לשון הווה; יאמר: מי אפוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותני שאברכהו וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו "וגם ברוך יהיה" – על כורחי שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שבירך אותו ידע ברוח הקודש, שחלה ברכתו עליו.
וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאיבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם, וזה טעם "בא אחיך במרמה", כי אחר שאמר "מי איפא", נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב, שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו.

מדרשי התורה:

מי הוא אשר היה ראוי לשפע הראשון...
מי הוא ואיפה הוא הצד ציד, רוצה לומר, שידע לצוד צידה ולתת הכנה בנפשו להשיג המושכלות ויבא לי, ששם הכנתו לפני?
או אמר: שהכריחני והביא אותי להשפיעו "ואוכל מכל", רוצה לומר, שטעמתי בהשפעתי אליו כל מה שהיה מן השלמות בטרם תבוא, עד שנוספה בו ההשפעה והשפעתיו ובירכתיו. וזהו "ואברכהו".
ועם זה גם יזכה להשפעה מעצמו, רוצה לומר, שיהיה מתואר ב"ברוך" ומשופע מעצמו. גם ברוך יהיה מעצמו, גם אם לא ברכתיו, להורות שלא בירכו על צד הבחירה והרצון לבד, כי אם על צד ההכרח מאתו יתברך. וכל זה להתנצל לעשו.