הפטרה

מלבי"ם, ויקרא א' א':

דע כי פועל "קרא" ישמש בג' לשונות: 1) במילת "אל", 2) במילת "את", 3) בלמ"ד השימוש. רצוני לומר, שלפעמים יאמר: "קרא אל פלוני" ולפעמים "קרא את פלוני" ולפעמים יאמר "קרא לפלוני". וחוקרי הלשון נחלצו איש לדרכו לתת הבדלים ביניהם והיטב דיברו בזה האחרונים, שקריאה לפלוני מורה שהיה הקרוא רחוק ממנו ושולח אחריו שיבוא אליו, וכן כשאמר קרא את פלוני, מלבד מה שמצאתי הבדל דק בין "קרא לפלוני" ובין "קרא את פלוני", שקריאה שאחריו "את" מורה שהזמינו לענין גדול ומיוחד (ובמקום אחר המלבי"ם מעיר שיש התייעצות בדבר), אבל בכל מקום שאומר "קרא אל פלוני" מורה שהקרוא עומד לפני הקורא או קרוב אליו והקריאה הוא דרך חיבה, שמזמינהו אל הדיבור; וכלל זה הוא בדוק בכל מקום… ואשר עוררו עליו הנוקפים ממה שנאמר (שמות ח' כ"א) "ויקרא פרעה אל משה ולאהרן". נשיב להם, כי משה היה נמצא אז אצל פרעה ולא אהרן, כמו שבמכת חשך אומר (שמות י' כ"ז) "ויקרא פרעה אל משה", מפני שהיה לפניו. וביתר המכות כתיב "ויקרא למשה ולאהרן" מפני שקראם מביתם...

(ומביא דוגמאות רבות).

ועוללתי ובדקתי אחר כל זה ומצאתיו נאמן בכל התנ"ך, לבד שני מקומות היוצאים מן הכלל… וכבר כתב החכם ראב"ע בספר מאזנים, כי לא נעזוב דעת הלשון בעבור איזה מילות זרות שימצאו בו, וזה מקרה כל חכמה, אם נמצא אחד מאלף שיצא מכלל החכמה, אין משגיחין בו.

פסוק ו'

"וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם"

אברבנאל:

וזכר הכתוב מה הניעו לזה (= לזה שהיה מתנשא למלוך) ונתן בו שלוש סיבות. האחת באמרו "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית", רצונו לומר, שדוד לא הכעיסו ולא גער בו כל ימיו כשהיה עושה שום דבר רע. והסיבה השניה לגסות לבו הוא היותו טוב תואר וחשב שהיה נאה לאדנות והוא מפני יפיו היה ראוי שימלך. והסיבה השלישית היא...

פסוק ז'

"וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה"

רד"ק:

ד"ה ויהיו דבריו: דבריו ועצתו בדבר הזה היו עם יואב ועם אביתר, כי יואב ידע כי דוד היה שונא אותו, שהרי קיללו על שהרג את אבנר, וגם אבשלום הרג שציוהו עליו לשמור שלא יהרגהו, וגם עמשא הרג. ועל כל אלה הדברים היה שנא דוד אותו, אלא שהיה דוד ירא אותו כל ימי חייו לפי שהיה נלחם מלחמותיו, לפיכך היה אחרי אדוניהו, כדי שיניחנו שר צבא אם ימלוך, כמו שהיה חושב בלבו, שדוד יצוה אל בנו המולך תחתיו להמיתו. ואביתר הכהן גם כן, לפי שדוד סילקהו מן כהונה גדולה ושם תחתיו צדוק כשהיה בורח מפני אבשלום... ולפיכך עזרוהו אלה השנים והיו אחריו והטו לב בני המלך ואנשי יהודה אחריו, כמו שאמר "ויעזרו אחרי אדניה".

פסוקים י"א-י"ג

"וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ... וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ..."

אברבנאל, מביא שאלת השואל:

איך נתן הנביא לא האמין בנבואתו ששלמה ימלוך, ונצטרך לכל ההשתדלות הזה? והיה הנביא המסתפק על נבואתו (= שיש בלבו ספק באמתת נבואתו) עובר על דת וחייב מיתה!

פסוק כ"א

"וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים"

רש"י:

ד"ה חטאים: חסרים ומנועים מן הגדולה כמו (שופטים כ') "קולע אל השערה ולא יחטיא".

ראב"ע, שמות ה' ט"ו:

ד"ה למה תעשה כה לעבדך ...ומילת "וחטאת" פועל עבר והוא השיבו לעתיד כמשפט, כי היא כמו "וחטאה"... והעם במקום הזה לשון נקבה, כמו (שופטים י"ח ז' "העם אשר בקרבה יושבת לבטח") (ירמיה ח' ה') "מדוע שובבה העם הזה"; והטעם, כי החטא יהיה עליך, וכנו דרך מוסר, כי החטא יהיה על עמו וכמוהו (מלכים א' כ"א) "והייתי אני ובני שלמה חטאים"; (תהלים פ' ז') "ואויבינו ילעגו למו", (תהלים ק"ו כ') "וימירו את כבודם...".

ראב"ע, תהלים כ"ד ד':

 אשר לא נשא לשוא נפשי: "ונפשו" עצם כבוד ה' כמו (ירמיה נ"א) "נשבע ה' בנפשו". וכתוב "נפשי" דרך כינוי בעבור כבוד ה', על דרך "והייתי אני ובני שלמה חטאים".

רלב"ג:

ד"ה והייתי אני ובני שלמה חטאים: רצונו לומר: נענשים, כי מפני שידע אדוניה, כי הממלכה עתידה להיות לשלמה, ישתדל להמיתו, כמו שהיה שאול מבקש להרוג את דוד לזאת הסיבה... או יהיה הרצון בזה: והייתי אני ובני שלמה חטאים, אם לא נגלה את אזנך על זה בחייך, כי נעשוק ממנו המתנה הטובה שנתת לנו ולא יהיה האשם זולתי בנו להגלות הענין, שדעתך היא להמליכנו כאשר דיברת ונשבעת לאמתך.

פרק כ"ד פסוק כ"ח

"וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

שד"ל:

ד"ה ותרץ הנערה: טעם האתנח שב"אמה" ולא ב"הנערה", כי פועל הריצה איננו מעשה מכוון לעצמו, אלא להגיד.

ד"ה לבית אמה: איננו דבק עם "ותרץ" לפי הטעמים.

ר' מרדכי ברויאר, פיסוק טעמים שבמקרא (עמודים 123-125), לפי דעתו הוטעם פסוקנו לפי הכלל הבא:

יחידה שחלקה השני ארוך מחלקה הראשון, תתחלק לפעמים בתוך חלקה השני. ...אין הקורא מעדיף להפסיק מיד עם תחילת הקריאה; ככל שההפסקה מתאחרת, כן נוח לקורא ולשומעיו, טעמי המקרא מתחשבים בנטיה זו ומאחרים את ההפסקה גם בניגוד לכללי הפיסוק ההגיוני.

פרק כ"ד פסוק מ"ח

"וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת"

פרק כ"ג פסוק ז'

"וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת"

מנחת שי:

חלוף בטעם: קדמאה: "ויקם אברהם מעל" (פסוק ג') בפשטא זקף, תניינא: "ויקם אברהם וישתחו" (פסוק ז') בדרגא תביר. וסימן: "מעל" לעיל "וישתחו" מלרע.